עת"מ 51000-10-22

תקציר

העותרים ביקשו להתנגד לתוכנית פיתוח מקומית ולהגיש עליה ערר, אך נדחו על ידי יו"ר הוועדה המחוזית. בית המשפט מצא כי לעותרים לא הייתה זכות להתנגד לתכנית, שכן היא חלה על שטח מצומצם והם לא יכלו להוכיח כל השפעה ישירה או עקיפה של התכנית עליהם – מה גם שהם גרו די רחוק מהשטח המדובר. גם התוכנית, בהיותה תוכנית מתאר מקומית, נמצאה חוקית. לפיכך, דחה בית המשפט את טענות העותרים והורה להם לשלם את הוצאות המשיבים. העותרים לא הצליחו לשכנע את בית המשפט להרחיב את הנסיבות שבהן ניתן להגיש התנגדויות לעניינים תכנוניים מקומיים, וסגן הנשיא קבע כי אין להכביד על הליך התכנון בהתנגדויות של מי שאינם נפגעים באופן אישי. כמו כן, בית המשפט מצא כי השלבים התכנוניים בהם ניתן להגיש התנגדויות מוגדרים באופן ברור בחוק, ואינם כוללים גיבוש מסמכי מדיניות. לבסוף, גם יו"ר הוועדה המחוזית הייתה מוצדקת בסירובה לקבל רשות ערר למועצה הארצית, שכן המקרה הנוכחי לא עמד בתנאים הנדרשים.