ע"א 6386/99

תקציר

הקרן לפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קרנית מערערת על החלטת בית המשפט המחוזי לחייב אותה לשלם למוסד לביטוח לאומי סכום כסף כפיצוי בגין גמלה המשולמת לנפגע תאונת דרכים. הנפגע הגיש במקור תביעה נגד קודמתה של קרנית, חברת ביטוח, והתיק הוסדר מחוץ לבית המשפט בתשלום של 400 אלף שקל לנפגע. במסגרת הסדר הפשרה חתם הקורבן על התחייבות שלא להגיש תביעה עתידית למוסד. עם זאת, מאוחר יותר הגיש הקורבן בקשה לקצבת ניידות מהמוסד וקיבל אותה. קרנית, שנכנסה לנעליה של חברת הביטוח, טענה כי היה על המוסד לממש את זכותו לנכות את הקצבה מסכום הפשרה של הקורבן, וכי הימנעותו מכך משמעה שהקצבה לא שולמה "על פי החוק", דבר שיפטור את קרנית מכל אחריות כלפי המוסד. בנוסף, קרנית טענה כי סכום הפשרה כולל את כל התביעות העתידיות, לרבות קצבת הניידות, וכי אין לאפשר למוסד להיפרע פעמיים בגין אותו נזק. המוסד טען כי החלטתו שלא לקזז את הקצבה התבססה על מדיניותו החברתית להבטיח את אמצעי הקיום של הנפגעים, וכי אחריותה של קרנית אינה מוגבלת לחבותה הנזיקית. בית המשפט דחה את הערעור בקובעו כי החלטת המוסד שלא לממש את זכות הניכוי תקפה, שכן היא התבססה על פסיקה מבוססת לפיה נפגע אינו יכול לוותר על זכותו להטבות, ולא ניתן לאכוף ויתור כזה. עוד קבע בית המשפט כי לשון הסכם הפשרה תומכת בעמדת המוסד, וכי בכל מקרה אחריותה של קרנית אינה מוגבלת לחבותה הנזיקית. לפיכך, טענתה של קרנית כי בסופו של דבר היא תשלם יותר מהנזק שגרמה לא זיכתה אותה מאחריות למוסד. בית המשפט דחה גם את טענתה של קרנית כי פסק דין בצורת הסדר פשרה זיכה את הפוגע מתביעות נוספות, וקבע כי במקרה זה, פסק הדין של הפשרה אינו משקף בירור מלא של היקף הנזק על סמך הראיות שנשמעו. לבסוף קבע בית המשפט כי פעולות המוסד לא נעשו בחוסר תום לב, ודחה את הערעור והורה לקרנית לכסות את הוצאותיו המשפטיות של המוסד.