רע"א 5878/19

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לתיק פשיטת רגל בו הגיש החייב בקשה לבקשת רשות ערעור על תנאי ההפטר המותנה שלו. בית המשפט דחה את הבקשה, תוך שהוא מסתמך על סעיף 62(ב) לפקודה, המסמיך את בית המשפט לפשיטת רגל לשנות או להתנות את ההפטר. הפטר על תנאי, להבדיל מהפטר על תנאי, אינו מסמל השבה מלאה של האוטונומיה הכלכלית של החייב. לבית המשפט לפשיטת רגל יש סמכות לבחון את החלטותיו, אך על ערכאת הערעור לנקוט משנה זהירות בהתערבותה, תוך כיבוד עקרון הסופיות. במקרה זה, תוספת שכרו של החייב היוותה התפתחות עובדתית חדשה. בית המשפט שקל גורמים כגון התנהלות החייב, ריבית ההסתמכות שלו, אחוז פירעון החוב ומהותיות הנכס הנוסף. חרף אחוזי פירעון החוב הגבוהים של תוכנית הפירעון, מצא בית המשפט כי התנהלות החייבים והתוספת המשמעותית לנכסיהם מצדיקים את החלטת בית משפט קמא. מצבו הכלכלי המשופר של החייב איפשר לו לפרוע את חובותיו מבלי להסתכן במצוקה כלכלית, מה שייתר את הצורך לבצע את שיקומו הכלכלי על חשבון הנושים. לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחתה.