עת"מ 61602-06-23

תקציר

פסק הדין מסתיים בדחיית העתירה שהגיש אדם שבנה מבנה שלא כדין. בית המשפט מצא את מעשיו של העותר כשיקול דעת עצמי וחסרי שפיות, שכן הוא בנה ולאחר מכן הרחיב מבנה מבלי להשיג את ההיתרים הדרושים, תוך התעלמות בוטה מצווי הפסקת עבודה והריסה. טענת העותר, לפיה החוק הירדני מחייב עיכוב ביצוע של פעולות אכיפה עד למיצוי הליכי ההכשרה, נדחתה בשל פרשנויות ופסקי דין בערכאות נמוכות יותר, אשר הבהירו כי לא קיימת חובה כזו על המשיבים לעצור את הליכי ההריסה עד לאישור תכנית מפורטת. בהמשך לקיחת תוקפה של העתירה, נמצא כי העותר ביצע את התהליך באופן שגוי, הגיש בקשה להיתר בנייה עוד בטרם הגיש וקיבל אישור לתכנית מפורטת, בניגוד לטענתו בדבר דרישות פרוצדורליות משפטיות. פסק הדין חוזר על דוקטרינה שיפוטית ארוכת שנים, העומדת על העיקרון לפיו עזרה עצמית ופנייה לסעד משפטי אינן מתיישבות במצבים של בנייה בלתי מורשית. בית המשפט התייחס לתקדימים רבים, המחזקים את העמדה כי עתירות המבוססות על לגליזציה בדיעבד של מבנים בלתי חוקיים הן בלתי נסבלות מטבען. יתר על כן, גם בהקשר הפרוצדורלי שנטען על ידי העותר, הדגיש בית המשפט כי התכנית המפורטת שהוגשה נועדה להסדיר את הבנייה שאינה עולה בקנה אחד עם הנחות החוק הקיימות ולכן אינה מהווה בסיס תקף להתחמקות מהוראות אכיפה. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את העתירה על הסף והורה לעותר לשאת בהוצאות המשפט של המשיבים, בסך 5,000 ₪, תוך שהוא מדגיש את הכרת בית המשפט במקרה זה כחסר ערך משפטי והצדקה.