ע"א 2298/21

תקציר

בפסק דין זה מתייחס בית המשפט להשלכותיה הפרוצדורליות של תקנה 137(ב) בהקשר של הגשת ערעורים וערעורי משיבים בסדר דין אזרחי. התקנה קובעת מסגרת זמן למשיבים להגיש ערעור רגיל ועצמאי אם כבר הוגש ערעור על החלטה שהם חלק ממנה. תקנה זו נועדה לפתור את "דילמת האסיר" ולאפשר לצדדים גמישות אסטרטגית רבה יותר. בעבר, "ערעור שכנגד" הוגבל על ידי דרישה להיות קשור מהותית לערעור העיקרי, אך כעת משיב יכול להגיש ערעור עצמאי ללא קשר כזה. הדיון נסוב סביב השאלה האם הגשת ערעור-משיב מאפסת את פרק הזמן להגשת ערעורים-משיבים נוספים, דבר שלטענת בית המשפט אינו עושה כן. פסק הדין מאזן בין זכויותיהם הפרוצדורליות של בעלי הדין לבין האינטרס הציבורי בהליכים שיפוטיים יעילים. בית המשפט מגיע למסקנה כי איפוס מסגרת הזמן עלול להוביל לעיכובים ולפגוע בהחלטה שיפוטית מהירה. עם זאת, כדי למנוע פגיעה בזכויות פרוצדורליות, במיוחד כאשר עולה טענה חדשה בערעור-המשיב, רשאים הצדדים לבקש ארכה להגשת ערעורים נוספים, הנבחנים בכל מקרה לגופו מ"טעמים מיוחדים". במקרה הספציפי ניתנה ליעקב ארכה מאחר שחזית הערעור שלו בבית הדין לערעורים הופיעה לראשונה בערעור המשיב של העמותה, מה שמאפשר לו שהות להגיש ערעור עד ליום 24.2.2022 ללא צו הוצאות.