ה"פ 30200-05-17

תקציר

פסק הדין דוחה את הבקשה לדחיית התביעה שהגישו המבקשים. השופט קבע כי לתביעה, שהוגשה בפרק הזמן הקבוע בחוק ובטרם נרשמו הזכויות בנכס, יש סיכוי, גם אם קטן, להצליח לפחות בחלקו, אף שהוגשה שנים לאחר תחילת הליכי הפשרה. המבקשים טענו, בין היתר, כי יש לדחות את התביעה בשל היותה סותרת, וניצול לרעה של ההליך מחמת שיהוי. עם זאת, השופט מצא כי החזקתם של המשיבים במקרקעין במשך עשרות שנים, ופעולותיהם שננקטו ביחס למקרקעין – כגון הגשת בקשה להצטרפות לפירוק השיתוף וניהול משא ומתן עם כונסי הנכסים – מלמדות כי לא ויתרו על תביעתם. יתר על כן, השופט קבע כי התביעה, על אף היותה תמציתית וקשה לפרשנות, אינה מצדיקה דחייה, וכי טענות המבקשים בדבר סופיות הליכי הפשרה ומעמד הקרקע אין משמעותן בהכרח שאין לתביעה סיכוי להצליח. לפיכך הגיעה השופטת למסקנה כי אין מדובר במקרה קיצוני או חריג המצדיק פיטורים בשלב הלימינה, ובמקום זאת יש לדון בו לגופו. דיון ההוכחות נקבע לדצמבר 2018, והשופטת ציינה כי סעד המבקשים, אם התביעה תידחה לגופה, עשוי להיות פסיקת הוצאות ריאלית.