ע"א 463/89

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון התייחס למחלוקת על בעלות על חלקת אדמה. המשיבים, אחות ואח, טענו כי הקרקע נרכשה מהאח, שהיה נפקד, ויש לרשום אותה על שם האחות. המערערים, האפוטרופוס לנכסי נפקדים ורשות הפיתוח, טענו כי טענת המשיבים לא הוכחה דיה, וכי שגה בית המשפט המחוזי בממצאיו. השופט מלץ, בחוות דעתו החולקת, סבר כי ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא צריכים לעמוד, שכן ככלל אין זה מתפקידה של ערכאת ערעור להתערב בעניינים אלה. עם זאת, רוב שופטי בית המשפט העליון הסכימו כי בית המשפט המחוזי נתן אמון מופרז בגרסת המשיבים לאירועים, וכי קיימים ספקות סבירים לגבי טענתם שהתעלמו מהם. עוד קבע הרוב כי אל לערכאת ערעור לשמוע טענות חדשות שלא הועלו בערכאה הראשונה, במיוחד כאשר הן כרוכות בשיקולים עובדתיים ומשפטיים. במקרה דנן, המערערים לא העלו טענה המבוססת על פקודת העברת המקרקעין, ולכן לא יכלו להציגה כעת. השופט נתניהו, שנתן את פסק הדין, הדגיש כי יש להתייחס בזהירות לעדות בעל פה שניתנה שנה לאחר האירועים, וכי גרסתם של המשיבים מכילה סתירות רבות. יתר על כן, טענתם לא נתמכה בשום ראיה אובייקטיבית. בהסתמך על נימוקים אלה, קיבל הרוב את הערעור ודחה את טענת המשיבים כי רכשו את הקרקע. תחת זאת, קבעו השופטים כי נפלה פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי, וכי המשיבים לא הוכיחו די הצורך את טענותיהם מעבר לספק סביר, כנדרש בחוק. לפיכך התקבל הערעור, והמשיבים חויבו לשלם את הוצאות המערערים.