בג"צ 3615/98

תקציר

העותר, אזרח רוסיה, הגיש בקשה לאשרת עולה לישראל, בטענה כי הוא זכאי לכך כבנו של יהודי לפי חוק השבות. הקונסול העניק את האשרה על סמך תעודת הלידה המשוחזרת של העותר ותעודת פטירה של גבר יהודי, זרהוביץ, לכאורה אביו. עם הגעתו לישראל, מינהל האוכלוסין העלה ספקות לגבי מסמכיו של העותר וביטל את אשרת השהייה שלו. העותר טען כי פסק דין של בית המשפט הרוסי שהצהיר על אבהותו של זרהוביץ מהווה ראיה מנהלית תקפה למוצאו היהודי, וערער על הביטול. בית המשפט העליון קבע כי על מינהל האוכלוסין להפעיל את שיקול דעתו באופן סביר ולתת משקל ראוי לראיות. בעוד שפסק דין זר יכול לשמש ראיה, למינהל היו סיבות סבירות להטיל בו ספק, לרבות הימנעותו של העותר ממסירת מידע חיוני לבית המשפט הרוסי והסתמכותו על עדויות מפוקפקות. יתר על כן, לעותר היו הזדמנויות רבות להציג ראיות אובייקטיביות לקשריו עם זרהוביץ, אך לא עשה כן. בית המשפט מצא כי החלטת המינהל לבטל את האשרה הייתה מוצדקת, ודחה את העתירה. פסק הדין הדגיש את הצורך בזהירות בהערכת ערכם הראייתי של פסקי דין זרים בתיקי הגירה, במיוחד נוכח ההשלכות המשמעותיות.