ע"א 7038/04

תקציר

פסק הדין הנדון קשור לערעור על החלטת הרשם לבטל רישום סימן מסחר לפי סעיף 41 לפקודת סימני מסחר. הסוגיה הראשונה שבית המשפט נדרש להכריע בה הייתה האם נעשה שימוש בסימן המסחר המדובר בתקופה הרלוונטית. בית המשפט אישר את קביעת הרשם כי בעלת סימן המסחר עצמה לא השתמשה בסימן, אך לא יכול היה לקבוע, בשל תצהירים סותרים, האם חברות קשורות עשו בו שימוש. מאחר שנטל ההוכחה מוטל על מבקש הביטול, קיבל בית המשפט את הטענה כי נעשה שימוש בסימן על ידי החברות הקשורות. השאלה השנייה, אם כן, הייתה האם שימוש זה של חברות קשורות עומד בדרישות סעיף 41. בעוד הבעלים של סימן מסחר רשאי להעביר אותו לאחר, השימוש בסימן על ידי הגורם המוסמך חייב להיות רשום כדי שהוא ייחשב חוקי. בדרך כלל, רישום העברה כזו הוא תנאי מוקדם לשימוש חוקי. עם זאת, במקרה זה, בחרו הרשם ובית המשפט שלא להיכנס לנבכי הסוגיה, בהתחשב בנסיבות המיוחדות. הן בעל סימן המסחר והן מבקש הביטול התייחסו לקבוצת החברות כאל מקשה אחת ולא הבחינו ביניהן בטיעוניהם. יתר על כן, מטרתו של סעיף 41 היא להבטיח כי סימני המסחר הרשומים משקפים את המציאות המסחרית. במקרה זה, אכן נעשה שימוש נרחב בסימן המסחר בעבר ובית המשפט מצא כי הנסיבות חריגות דיין כדי לחרוג מהכללים הרגילים בדבר ביטול סימני מסחר שלא נעשה בהם שימוש. בית המשפט, בהסכמתו עם הפעלת שיקול דעתו של הרשם, דחה את הערעור והורה למערערת לכסות את הוצאות המשפט של המשיב ואת שכר טרחת עורך הדין.