רע"א 3033/09

תקציר

פסק הדין מתייחס לעתירה להכרה בנכות נפשית שנגרמה עקב שירותו של חייל משוחרר במלחמת יום הכיפורים. החייל המשוחרר, ששירת כנהג ולאחר מכן במילואים, חווה אירועים טראומטיים במהלך המלחמה. לאחר שחרורו התגייס למשטרת ישראל, אך התפטר כעבור מספר שנים בשל בעיות נפשיות. החייל המשוחרר ביקש הכרה ופיצוי בגין הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) מקצין התגמולים לפי חוק הנכות. עם זאת, פקיד התגמולים דחה את תביעתו, מה שהוביל את הוותיק לערער לוועדת הערר. הוועדה קיבלה את הטענה כי בעיותיו הנפשיות של החייל המשוחרר נבעו מילדותו הקשה ומאישיותו הפגיעה ולא משירותו הצבאי. לאחר מכן ערער החייל המשוחרר לבית המשפט המחוזי בחיפה, שהצליח חלקית, והשופט קבע כי השירות הצבאי החמיר את בעיותיו הנפשיות. משלא היה מרוצה, ביקש החייל המשוחרר ערעור נוסף, וביקש לייחס את כל מחלתו לשירותו הצבאי. הבקשה נדחתה, והשופט אישר את החלטת בית המשפט המחוזי כי השירות רק החמיר את בעיותיו הנפשיות הקיימות. השופטת הדגישה כי העדפתה של ועדת הערר את חוות דעתו של המשיב (קצין התגמולים) על פני זו של המבקש (הוותיק) היא קביעה עובדתית ורפואית שבסמכותה. השופט הבהיר את עמדת בית המשפט המחוזי וקבע כי חוויות המלחמה החריפו את בעיותיו הנפשיות של החייל המשוחרר בשל אישיותו הפגיעה וילדותו הקשה. לכן, הקשר הסיבתי היה קשר של החמרה ולא של סיבתיות. יתר על כן, מאחר שלבעיות הנפשיות היו תורמים רבים, כולל טראומות ילדות, השופט לא ראה עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. עוד ציינה השופטת כי החוק הנוכחי אינו תומך בטענת החייל המשוחרר, בניגוד לתקנות הקודמות שבוטלו בשנת 1983. לבסוף, בחרה השופטת שלא להתייחס לטענות הוותיק בדבר נטל ההוכחה, שכן לא מדובר בהתפרצות פתאומית של מחלה חוקתית במהלך השירות.