דנ"א 4011/04

תקציר

בית המשפט העליון קבע פה אחד כי יש לפסוק פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות במהלך "השנים האבודות" כאשר מעשה פסול מקצר את תוחלת חייו של אדם. זה חל לא רק על הצד הנפגע אלא גם על העיזבון שלהם אם הם נפטרו לפני הגשת התביעה. על הפיצוי להתחשב בהוצאות המחיה בשנים אבודות אלה בשיטת "הידיים", המתחשבת בהכנסות המשפחה ומקצה חלקים להוצאות. עם זאת, התבקש דיון נוסף בטענה כי פסק הדין סותר החלטות קודמות ויוצר השלכות משפטיות וכלכליות חדשות. העותרים טענו כי מדובר בשינוי מהפכני בדיני הנזיקין שיש להכריע בו בחקיקה בשל השפעותיו החברתיות. הם גם ראו קשיים פוטנציאליים ביישום שיטת "הידיים" וטענו כי היא מפצה באופן בלתי הוגן את הורי המנוח ולא את יורשיו. למרות טענות אלה, העתירות נדחו. בית המשפט החליט שאין צורך בדיון נוסף מכיוון שפסק הדין התקבל בהרכב מורחב והוסכם פה אחד. ההחלטה משקפת כיצד המשפט מתפתח עם השינויים החברתיים ואינו קבוע. על אף שפסק הדין היה חדשני וסותר פסקי דין קודמים, שיקולים אלה לא הספיקו לדיון נוסף. בסופו של דבר, הצורך בדיון מורחב בפאנל פוחת כאשר הושגה תמימות דעים, ולכן קבלת עתירות נוספות אינה סבירה. גם בקשות המשיבים להוסיף אסמכתאות או להצטרף לעתירות נדחו, ללא פסיקת הוצאות, וסיימו את העניין ללא דיונים נוספים.