עת"מ 27123-09-16

תקציר

בית המשפט מצא כי החלטת המשיב לדחות את בקשת העותרים לרישיון לישיבת קבע בישראל הייתה סבירה. בית המשפט ביסס את פסיקתו על מספר גורמים. ראשית, הימנעותם של העותרים מהשתתפות במפקד האוכלוסין שנערך בשנת 1967 במזרח ירושלים גרמה לכך שלא יכלו לתבוע רישיון לישיבת קבע. מפקד האוכלוסין, שנערך שמונה חודשים לאחר המלחמה, רשם את העותרים בכתובת בבית לחם, ובכך ערער את טענתם כי חזרו לבית בסלאייב זמן קצר לאחר תום הלחימה. שנית, ספר הביקורים של הכנסייה, שהוצג כראיה, נדחה מכיוון שהיה צילום ולא התאים לראיות הכוללות. בנוסף, בתעודת הנישואין של העותר מס' 1 צוין כי מקום מגוריו הוא בית לחם, דבר הסותר עוד יותר את טענותיו. בית המשפט דחה גם את טענות העותרים בנוגע לארנונה, וקבע כי הן אינן מעידות על מגורים בנכס. במקום זאת, הרישומים הראו כי הבית היה בבעלות 'אמאיה סמיר ואחיו' עד שנת 2001, מה שמצביע על שינוי נסיבות, והמשפחה שינתה את הרישום ל'אמאיה ג'ריס ובניו' רק מאוחר יותר. יתר על כן, העותרים קיבלו שירותים מנהליים בבית לחם, וכתובותיהם, כפי שתועדו במסמכים שונים לאורך השנים, הצביעו על מרכז חיים באזור. בית המשפט התייחס גם לדיונים ולחקירות שבהם לא הצליחו העותרים לספק הסברים משכנעים לסתירות בסיפוריהם, לרבות בנוגע לעבודה ולמספרי טלפון. ככלל, הגיע בית המשפט למסקנה כי העותרים לא הביאו ראיות מספיקות למגורים רצופים בבית בסלאייב מאז שנת 1987, והחלטת המשיב לדחות את בקשתם הייתה מוצדקת. בהיעדר נתונים חדשים שיכולים לשנות מציאות זו, נדחתה העתירה.