ע"א 1534/09

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את הערעורים שהובאו בפניו. עניינו של המקרה נסוב סביב הבעלות בשטח חצר הסמוך למספר נכסים, ובפרט תת-חלקה 3, שבבעלות המשיב, וזכותה למנוע מהמערערים להחזיק בשטח החצר האמור ולהשתמש בו. המערערים טענו כי המשיב הסכים בעבר במשתמע לשימוש שלהם בחצר, תוך יצירת מעין רשות או רישיון, וכי יש לדחות את תביעת המשיב לפיטורים מחמת שיהוי. בית המשפט, לאחר שבחן את ההגשות ואת החוקים הרלוונטיים, לא מצא טעם בטענות המערערים. בית המשפט קבע, כי למשיב, כבעלים היחיד של החצר, זכות חזקה בחזקה וכי טענת המערערים בדבר סמכות או רישיון מכללא אינה מוצדקת. הרישיונות לכאורה שניתנו לבעלים קודמים של הנכסים הסמוכים בשנות השבעים והשמונים לא היו ישימים לבעלים הנוכחיים, וגם אם היו, תוקפם פג עקב אי שימוש במשך למעלה מעשור. בית המשפט דחה גם את הטענה כי המשיבה התמהמהה במימוש זכויותיה, וציין כי אין די בשיהוי של שישה חודשים בלבד בין השכרת החנויות לבין הגשת התביעה כדי להצדיק שלילת זכותה המהותית של המשיבה בחצר. זאת ועוד, בית המשפט הדגיש כי זכות הבעלות של המשיב אינה מוחלטת אלא כפופה לעקרון תום הלב. זכותו של המשיב להחזיק בחצר באופן בלעדי, תוך החובה לאפשר מעבר לבעלי הנכסים הסמוכים, היא ציפייה לגיטימית הגוברת על טענות המערערים. לאור ממצאים אלה, דחה בית המשפט את הערעורים, הורה על החזרת הערבויות הבנקאיות ונתן למערערים ארכה של 90 יום להוצאת מתקנייניהם מהחצר. עוד הוצע בפסק הדין כי הצדדים יבחנו פתרון מוסכם שיאפשר את המשך השימוש במתקנים הדרושים להפעלת המסעדה.