עמ"ש 27617-02-22

תקציר

השופטים פסקו בתיק הנוגע להתרת נישואים נוצריים בין-דתיים. הם הגיעו למסקנה כי לבית המשפט לענייני משפחה נתונה הסמכות לדון ולהפסוק בעניין התרת הנישואין בין המערער למשיב. הגורם המכריע בהעברת תיק זה לבית המשפט לענייני משפחה הוא הזרמים הנוצריים השונים אליהם השתייכו בני הזוג בעת נישואיהם. על פי פקודת העדה הדתית (גיור), תוקפו של גיור של עדה דתית מחייב רישום אצל הממונה על המחוז, אשר לא הושלם על ידי המשיב לפני נישואיהם. לפיכך, טענתו של המשיב כי המיר את דתו והשתייך לאותה עדה של המערערת – קתוליות – אינה תקפה. השופטים הדגישו כי הפקודה מבחינה בין הדין הדתי למשפט האזרחי, וללא הרישום אין לגיור תוקף משפטי אזרחי. אמונתה הסובייקטיבית של המשיבה כי היא משתייכת לכנסייה הקתולית לאחר נישואיה אינה בעלת בסיס משפטי. בנוסף, הפנו השופטים לפסקי דין קודמים הקובעים את המועד הקובע הליכי התרת נישואין כמועד הנישואין, דבר המחזק עוד יותר את הזרם הנוצרי-אורתודוקסי של המשיב בעת הנישואין. מאחר והצדדים משתייכים לקבוצות נוצריות שונות, לבית המשפט לענייני משפחה סמכות לדון בהתרת נישואיהם. יתר על כן, השופטים דחו את הטענה ממניעים, והדגישו כי אין בה כדי להקנות סמכות לבית הדין. לבסוף, התייחסו השופטים גם לעמדת הכנסייה הקתולית בנוגע לגירושין, וקבעו כי מאחר שהדבר אסור, הסמכות להתיר את הנישואין נתונה לבית המשפט האזרחי.