ע"א 554/79

תקציר

בית המשפט העליון אישר את קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המערערים נטשו את החנות שהושכרה מהמשיבים, ובכך הצדיק את פינויים. התביעה, שנדחתה בתחילה על ידי בית משפט השלום, הדגישה את נטל ההוכחה הרובץ על המשכירים בפינויים מסוג זה, וחייבה אותם להוכיח נטישת שוכר. בהפרכה, על השוכר לספק ראיות המעידות על כוונתו לשמור על המושכר. המפתח לתיק זה היה האם הנתבעים הפעילו את החנות לאחר המעבר לגרמניה בשנת 1974. חרף כל עדות מטעמם, העסק נוהל על ידי אחותו של המערער, גב' אושרת, אשר לא טענה לזכויות קנייניות. בית משפט השלום האמין לעדותה ולא מצא כל נטישה, תוך שהוא מציין קשרים עסקיים מתמשכים המתנהלים באמצעות רישיונות ועסקאות כספיות על שמם של המערערים. מנגד, בית המשפט המחוזי מצא כי הנתבעים לא הפעילו שליטה אפקטיבית בעסק וראה בהיעדרותם הממושכת נטישה, עמדה שאושרה על ידי בית המשפט העליון. ההחלטה הכירה בהבדל בתפיסת הנטישה בין שכירות למגורים לעסקים, וציינה כי עסקים יכולים להתנהל באמצעות סוכנים, בניגוד לנכסים למגורים. עם זאת, בשל היעדר ראיות מספיקות המוכיחות את האינטרס והשליטה המתמשכים שלהם, קבע בית המשפט כי המערערים זנחו את חוזה החכירה. בית המשפט העליון דחה הן את הערעור והן את הערעור שכנגד, ואישר כי סעד מן היושר מותנה כראוי על ידי בית המשפט המחוזי, והורה למערערים לשלם הוצאות, ובכך סיים את סכסוך הפינוי ארוך השנים.