ת"צ 8172-11-23

תקציר

בהחלטה זו בחן בית הדין את סדרי הדין הנוגעים להגשת מועדים להגשת ערעורים בתובענה ייצוגית בפני בית הדין לעבודה ושקל את תקנות סדר הדין האזרחי ובית הדין לעבודה. שאלת המפתח הייתה האם חל הכלל של 60 יום מתקנות סדר הדין האזרחי או הכלל של 30 יום מתקנות בית הדין לעבודה. למרות העמימות, בית המשפט לא נדרש להכריע בה באופן סופי, שכן ערעורו של המערער הוגש במועד על פי שתי התקנות בשל הארכות שניתנו, בהתחשב בגורמים כמו פגרת החגים והודעות פרוצדורליות. בקשת המערער למתן ארכה להגשת הערעור התקבלה, תוך ציון מספר נימוקים, ובהם השיהוי הקל של יום אחד והיעדר פגיעה קונקרטית במשיבים. יתר על כן, בית המשפט לא מצא מניעה משפטית ליכולתו של המערער לערער על החלטת ביניים המאשרת תובענה ייצוגית במסגרת ערעורו על פסק הדין החלקי, וציין כי נורמות פרוצדורליות מאפשרות לערער על החלטת ביניים במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי או החלקי, בהתאם לקשר ביניהם. טענות המשיבים כנגד זה נדחו, לרבות טענות להתעללות פרוצדורלית. בסופו של דבר, התיר בית המשפט לרשום את כתב הערעור של המערער, ללא צו הוצאות.