ע 14/13

תקציר

הערעור עסק בעובד אזרחי צה"ל, רופא במקצועו, שהואשם בהתנהגות מינית בלתי הולמת, לרבות מעשים מגונים שיוחסו לו חיילות רבות. ההאשמה העיקרית נגעה לשיטות בדיקה לא ראויות של הרופא בבסיס נחשונים XXX. בתחילה, צו איסור פרסום הגן על זהותו של המערער, אך ככל שהתקדמה החקירה והתגלו ראיות משמעותיות, לרבות בדיקת פוליגרף התומכת במתלוננת העיקרית, ביקשה התביעה הצבאית להסירו, תוך שהיא טוענת לאינטרס הציבורי להזהיר קורבנות פוטנציאליים ולעודד תלונות נוספות. בית משפט קמא הדגיש את עקרון הפומביות בהליך שיפוטי, והדגיש את חשיבותו במשפט הישראלי. הם ציינו כי הגנת הנאשם לא הצליחה להוכיח כל נזק חמור וקונקרטי שהפרסום יגרום מעבר למצוקה כללית, תוצאה שכיחה של טענות מסוג זה. למרות הטענות בדבר חולשת הראיות והעיתוי הפרוצדורלי, מצא בית המשפט תשתית ראייתית איתנה המצדיקה את המעבר לשקיפות, בהתחשב בחומרת הטענות. המערער הציע להתיר פרסום חלקי – תוך השמטת שמו אך תוך הכללת פרטיו המקצועיים – אך טענה זו נדחתה. בסופו של דבר, בית המשפט החליט שהאינטרס הציבורי גובר על הנזק הפוטנציאלי, ומחייב גילוי כדי להבטיח צדק ואולי לחשוף התנהגות בלתי הולמת נוספת. הערעור על הסרת צו איסור הפרסום נדחה, ובכך אישר את החלטתו של בית משפט קמא להעדיף את עקרון העל של פומביות על פני שיקולי פרטיות במקרה זה.