ת"א 618/95

תקציר

התובע, יצרן, יבואן ומשווק מוצרי אינסטלציה, הגיש תביעה נגד ארבעה נתבעים מסיבות שונות הקשורות להפרת חוזים. הנאשם הראשון הואשם בהפרת הסכם הפצה בכך שהתקשר עם הנתבע השני בהסכם הפצה אחר. התובעת תבעה פיצוי בגין אובדן רווחים, פגיעה בשוק הלקוחות והוצאות ישירות מהנתבעים הראשון והרביעי (הנתבעים הראשון והשלישי התמזגו לתוך הנתבעת הרביעית). הנתבע הרביעי טען כי התביעה התיישנה וכי התובע הפר את ההסכם. הם גם חלקו על גובה הפיצוי שתבע התובע. בית המשפט קבע כי הנתבעת הרביעית, כתוצאה ממיזוג, נשאה בכל האחריות של הנתבעים הראשון והשלישי. כן נדחתה טענת הנתבע הרביעי כי התביעה התיישנה, וקבעה כי הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות. בית המשפט פירש את ההסכם השני בין התובעת לבין הנתבע הראשון ככולל בלעדיות הדדית במכירה ורכישה של טובין. נמצא כי הודעת הביטול ששלחה הנתבעת הראשונה לתובע לא הייתה כדין, שכן הנימוקים שניתנו לביטול לא היו הסיבות האמיתיות. בית המשפט העדיף את גרסת התובעת לאירועים על פני זו של הנתבעת הרביעית, וקבע כי התובעת לא הטעתה את הנתבע הראשון בנוגע למחירי המוצרים. השופטת דחתה גם את טענותיה האחרות של הנתבעת הרביעית בדבר הפרת ההסכם על ידי התובעת. באשר לסוגיית הפיצויים, מצא בית המשפט כי לא הוכחה גרסת התובע בדבר גובה הנזק. התובע טען לנזק על בסיס שיעור הרווח הגולמי הממוצע, שבית המשפט מצא כבלתי ראוי, שכן הרווח משתנה לפי מוצר. כמויות המוצרים שהוזמנו ולא סופקו ניתן היה לקבוע על סמך ההזמנות החזויות, אך התובעת לא הצליחה להוכיח את המחירים שבהם המוצרים היו עשויים להימכר. בית המשפט דן ודחה גם שיטות אחרות לחישוב הנזק שהוצעו על ידי התובע. עם זאת, בית המשפט קיבל את טענתה החלופית של התובעת לפיה ניתן לחשב את הנזק על בסיס ההפרש בין שווי השוק לבין המחיר המוסכם של המוצרים. באמצעות התעריפים שהציע הנתבע הראשון במכתב, חישב בית המשפט את הנזק לסך של 518,691 ₪ והורה לנתבע הרביעי לשלם סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה, וכן 250,000 ₪ הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.