ע"א 6601/96

תקציר

בערעור התייחס בית המשפט העליון לשתי סוגיות עיקריות: האם חובת אי התחרות עליה חתם המשיב כטכנאי מחשבים עם המערערת הייתה כדין, והאם המשיב היה אחראי לשימוש ברשימת הלקוחות של המערערת לאחר סיום העסקתה, מה גם שהדבר לא הוביל להתקשרות לקוחות בתקופת אי התחרות. פסק הדין נשען על פרשנות "תקנת הציבור", תוך הדגשת האיזון בין חופש החוזים לחופש העיסוק, הנתפסים שניהם כזכויות חוקתיות משמעותיות. בית המשפט הכיר בכך שבעוד שבדרך כלל יש לקיים התחייבויות חוזיות, עליהן לעלות בקנה אחד עם האינטרס הציבורי, לרבות הגנה על אינטרסים עסקיים לגיטימיים כמו סודות מסחריים ורשימות לקוחות. עם זאת, בית המשפט קבע כי תניית אי-תחרות פשוטה המגנה רק מפני תחרות ללא אינטרסים לגיטימיים ספציפיים, כגון סודות מסחריים, מנוגדת לתקנת הציבור ולכן בטלה. בית המשפט הדגיש את חשיבות הסבירות והמידתיות בהגבלות אלה, בהן יש להתחשב הן באינטרסים של המעביד והעובד והן באינטרס הציבורי, כמו התחרות בשוק החופשי. בסופו של דבר, מצא בית המשפט כי חובת המשיב שלא להתחרות במערערת אינה ניתנת לאכיפה, שכן היא אינה מגנה על אינטרס קנייני כלשהו של המערערת, ומשכך הותיר אותה בטלה. משכך, נדחה הערעור, והמשיבה לא נדרשה לפצות את המערערת בגין ההתקשרות עם רפאל. בית המשפט דן גם, אך נותר ללא הכרעה, במידתיות הפוטנציאלית של חובת החיסיון הנוגעת לאופי הדינמי של תעשיית הטכנולוגיה. החלטה זו ממחישה את עקרונות המשפט הישראלי המבטיחים כי הגבלות על תעסוקה מוצדקות ועולות בקנה אחד עם ערכים חברתיים רחבים יותר.