רע"פ 8159/11

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים בעניין עבירות העלמת מס שביצע המבקש, שניהל חנות בגדים בבעלות אמו. כתב האישום המתוקן מייחס למבקש חמש עבירות של השמטת הכנסות מדוחות, חמש עבירות של ניהול פנקסי חשבונות כוזבים וחמש עבירות של ניהול רישומים כוזבים. המבקש הודה באישומים אלה והורשע ונידון על ידי בית משפט השלום לשלושה חודשי מאסר בפועל ועשרה חודשי מאסר על תנאי. הן המבקש והן התביעה ערערו על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, אך קיבל את טענת התביעה והחמיר את העונש לשישה חודשי מאסר בפועל וקנס של 50 אלף שקל. לאחר מכן הגיש המבקש ערעור נוסף, אשר נדחה. טענותיו העיקריות של המבקש היו כי לבית המשפט המחוזי אין סמכות להטיל עונש שלא התבקש על ידי התביעה במסגרת הסדר הטיעון וכי העונש שהוטל עליו חמור יתר על המידה בהתחשב בכך ששילם את החוב האזרחי טרם הגשת כתב האישום. המשיב (התביעה) טען כי העונש שהוטל היה הולם בהתחשב בחומרת העבירות, וכי הסדר הטיעון אינו מחייב את בית המשפט. באשר לטענתו השנייה של המבקש, הדגיש המשיב כי פירעון החוב הוא חובה, ולא מעשה חסד, ועל כן אינו מצדיק הקלה בעונש. השופט קבע כי לא הייתה חריגה ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות של המבקש, וכי עונשו של בית המשפט המחוזי היה הולם. השופט ציין את חומרת העבירות, שבוצעו לאורך תקופה ארוכה, וקבע כי עונש של מאסר בפועל וקנס הם עונשים הולמים. נסיבותיו האישיות של המבקש לא נחשבו לגורם מקל, והשופט הסכים עם בית המשפט המחוזי כי עונשו של בית משפט השלום היה מקל יתר על המידה. השופט הגיע למסקנה כי אמנם קיים פער בגזר הדין בין הערכאות, אך הוא אינו חריג דיו כדי להצדיק התערבות נוספת, ולכן דחה את הבקשה, ביטל את עיכוב הביצוע הקודם וחייב את המבקש להתחיל לרצות את עונשו.