ע"א 2718-09-08

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לתביעת רשלנות רפואית נגד בית חולים. התובעת, שיוצגה על ידי שני מערערים, טענה כי הליך כירורגי שבוצע בהם גרם לצלקת בראשם. הנאשמים היו בית החולים ושכניו. פסק דינו של בית משפט קמא דחה את התביעה, בהתבסס על חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' אורנשטיין, שטען כי הצלקת היא ככל הנראה מולדת. חוות דעתו של המומחה נתמכה בטיעונים לוגיים וברשומות רפואיות קיימות. מאחר שחוות דעתו של המומחה הייתה סבירה, ולא הוצגו ראיות משכנעות על ידי המערערים לסתור אותה, החליטה ערכאת הערעור לדחות את הערעור, תוך שמירה על קביעתו של בית משפט קמא. שופטי הערעור, השופטים דיאנה סלע ויגאל גריל, הדגישו את תפקידו של המומחה במקרים כאלה ואת חוסר הרצון של בתי המשפט לסטות מחוות דעתם, בהיעדר טעויות בולטות. יתר על כן, השופטים דנו במושג "סיבתיות מעורפלת" בדיני הנזיקין, והגיעו למסקנה כי הוא אינו חל במקרה זה. הם הסכימו עם קביעתו של בית משפט קמא כי לא היה קשר בין ההליך הכירורגי לבין הצלקת, ולא הוצגו ראיות סטטיסטיות להוכחת קשר סיבתי. עוד ציינו השופטים כי לא הוכחה רשלנות במהלך הניתוח, והטענה כי הצלקת נגרמה כתוצאה מטיפול רשלני בפצע לא נתמכה בחוות דעת מומחה לגבי הטיפול המתאים. לבסוף, התייחסו השופטים בקצרה לטענתם החדשה של המערערים בדבר השימוש במוניטור נרתיקי הגורם לצלקת, אשר לא הוצגה במהלך המשפט, ומצאו כי היא אינה רלוונטית, שכן חוות דעת המומחה ציינה בבירור את אופייה המולד של הצלקת. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, למרות דחיית הערעור, בשל נסיבותיו המיוחדות של המקרה.