ע"א 417/92

תקציר

בית המשפט העליון דן בערעור בעניין האגרה הנדרשת בתביעות לסעד הצהרתי בעניין סכומים כספיים. בתחילה סבר רשם בית המשפט המחוזי כי יש להתייחס לתביעות הצהרתיות כאלה כתביעות כספיות הכפופות לשכר טרחה על בסיס הסכום המבוקש, תוך שהוא מצטט תקנות המטילות אגרות על תביעות בסכומים קצובים. אולם, בית המשפט המחוזי הפך החלטה זו בקובעו כי תביעה הצהרתית המעידה על קיומו של חוב כספי אינה בהכרח תביעה לסכום כספי קצוב, שכן מדובר בטענה לקיומה של "זכות ראויה" ולא "זכות מוחזקת", שאינה ניתנת לכימות כספי פשוט. בית המשפט העליון בחן האם הסעד המבוקש – ההכרזה על זכות לקבלת סעד כספי – מהווה כסות לתביעת תשלום כספי, המחייב שכר טרחה גבוה יותר. בית המשפט הגיע למסקנה כי הצורך בהצהרת חוב אינו מחייב תשלום נוסף של שכר טרחה השווה לסכום הכספי הכרוך בכך והדגיש כי אין לפרש בתקנות הקיימות בקשות למתן פסק דין הצהרתי כתביעות כספיות פשוטות. בית המשפט הדגיש כי אמנם אין די בהימנעות משכר טרחה כדי להצדיק תביעות הצהרתיות גרידא בהן ניתן לבקש סעד אופרטיבי, אך במקרה זה הוא לא מצא בסיס להיעתר לערעור וקבע כי החריג בתקנות בדבר צווי הצהרה, לנכסים אינו חל על הסעד ההצהרתי המבוקש בעניין חובות. בסופו של דבר, דחה בית המשפט העליון את הערעור וחייב את המבקש לשאת בהוצאות טרחת הנתבעים, ובכך חיזק את העיקרון לפיו אין לערבב בין תביעות לפסקי דין הצהרתיים לבין תביעות כספיות הנושאות שכר טרחת חובה, אלא אם ניתן לכמת זאת במפורש.