סע"ש 15888-07-15

תקציר

התובע, עובד שפוטר לאחר 128 חודשי עבודה בשתי חברות עוקבות, תבע את החברה השנייה (הנתבעת), בגין פיצויים שונים הקשורים לסיום העסקתו. התובע תבע גם את מנהלו הישיר, מר תומר פרידור (נתבע 2), בגין לשון הרע. התביעה העיקרית הייתה בגין "הפרשי פיצויי פיטורים". התובע טען כי פיצויי הפיטורים שלו היו צריכים להיות מחושבים באופן שונה עבור כל אחת משתי תקופות העבודה, בהתבסס על שכרו שנקבע באותן תקופות. בית הדין קבע כי על פי חוק פיצויי פיטורים, חריגה זו מהכלל של חישוב פיצויי פיטורים – המבוססת על שכרו האחרון של העובד במהלך עבודתו – מוצדקת רק במקרה של שינוי מהותי במתכונת משרתו של העובד או שינוי חריג בשכר. בית הדין מצא כי במקרה זה לא חל שינוי מהותי כזה במהלך העסקתה של התובעת. בנוסף, בית הדין קבע כי התובע לא הביא ראיות מספיקות להוכחת שכרו הנטען בתקופת עבודתו הראשונה. לפיכך, נדחתה התביעה ל"הפרשי פיצויי פיטורים". התובע תבע גם "פיצוי בגין פיטורים שלא כדין", וטען כי לא סופקו לו כל המסמכים הרלוונטיים הדרושים כדי להתכונן לשימוע לפיטוריו, וכי פיטוריו נבעו משיקולים זרים. בית המשפט הכיר בכך שהנתבעת לא מסרה לתובע את כל המסמכים המבוקשים טרם הדיון וחשד כי מדובר בהתחמקות מחובת הנתבע. עם זאת, בית הדין מצא כי סיבת הפיטורים הייתה לגיטימית – בהתבסס על שינויים ארגוניים ותפקודה הלקוי של התובעת – וכי התובעת לא הוכיחה קיומם של שיקולים זרים. בית המשפט הורה לנתבעת לשלם לתובע 34,000 ₪ כפיצוי בגין הליקויים בהליך השימוע. התביעות הנוספות בגין "עוגמת נפש", "פדיון חופשה", "הפרשי הודעה מוקדמת" ו"החזר הוצאות" נדחו כולן, שכן בית המשפט מצא כי התובעת לא הביאה ראיות מספיקות לתמיכה בטענות אלה. כמו כן, נדחתה גם התביעה נגד הנתבע 2 בגין לשון הרע. התובע לא הוכיח את יסודות עוולת לשון הרע. בית הדין הדגיש כי ביקורת על עובדים, גם אם קשה או לא מוצדקת, אינה מהווה לשון הרע בהקשר של יחסי עבודה. בסיכומו של דבר, תביעת התובע נגד הנתבע הצליחה רק בחלקה הקטן. לפיכך חויב כל צד לשאת בהוצאותיו. התובע חויב לשלם לנתבע 2 3,500 ₪ בתוספת מע"מ כשכר טרחת עורך דין, מאחר שבית המשפט סבר כי תביעת לשון הרע הוגשה בתום לב. לשני הצדדים ניתנה זכות ערעור תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.