ת"א 23302-04-17

תקציר

התובע, עובד הנתבעות, פנה לבית הדין בטענה כי נפגע בעבודה עקב רשלנות הנתבעים. באופן ספציפי, הוא ציין כי במהלך עבודתו, שכללה העמסת נתחי בשר על עגלה, גבו החל לכאוב לאחר שהרים חתיכת בשר כבדה במיוחד. הנתבעים הכחישו את הטענות וטענו כי אין די בגרסתו של התובע לאירועים כדי להוכיח את רשלנותם. השופט בחן ביסודיות את הראיות שהציגו הצדדים. הם הגיעו למסקנה כי התובע לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיו. השופט מצא סתירות בעדותו של התובע, במיוחד בכל הנוגע לעדים לכאורה לתאונה שהתובע לא הציג בבית המשפט. גם המסמכים הרפואיים שהגיש התובע לא תמכו בגרסתו לאירועים ולעיתוי התאונה הנטענת. יתר על כן, הדגישה השופטת כי עדותו של התובע, כבעל דין יחיד, מחייבת זהירות ואינה יכולה להיות הסיבה היחידה לקבלת תביעתו. השופט התייחס גם להיבטים המשפטיים של התיק, לרבות טענת התובע בדבר היפוך נטל הראיה לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין. עם זאת, השופט קבע כי הסעיף אינו חל על מקרה זה בשל ידיעתו של התובע על נסיבות האירוע. בנוסף, בחן השופט את חובת הזהירות של המעסיק ואת המקרים התקדימיים בנושא רשלנות והרמת משקולות. השופט ציין כי ככלל, מעסיקים אינם אחראים לפגיעות שנגרמו להם במהלך העבודה, במיוחד כאשר המשקולת המורמת סבירה ואינה מהווה סיכון בלתי סביר. מאחר שהתובעת לא הצליחה להוכיח את משקל נתחי הבשר או את הנסיבות הספציפיות של התאונה, קבעה השופטת כי לא ניתן להטיל אחריות על המעסיק. לסיכום, החליטה השופטת לדחות את תביעת התובע, שכן הם לא שוכנעו מגרסת התובע לאירועים. יתר על כן, גם אם התאונה אירעה כפי שתיאר התובע, לא ניתן להטיל על הנתבעים אחריות לרשלנות. השופט פסק גם הוצאות משפט, והחליט שלא לפסוק הוצאות משפט למי מהצדדים. עם זאת, התובע חויב לשלם 20,000 ₪ שכר טרחת עורך דין לנתבע השני. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים והיה אמור להתבצע בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.