ת"א 1808-08-07

תקציר

התובעת במקרה זה תבעה פיצויים בגין מקרקעין שהופקעו על ידי הנתבעת לצורך סלילת כבישים. התובע טען כי סבו חכר תחילה את הקרקע המדוברת ממינהל מקרקעי ישראל (לא צד לתביעה) וכי חוזה חכירה זה חודש ברציפות במשך כ-55 שנה. עוד טען התובע כי הקרקע הועברה לאביו ולאחר מכן אליו. הנתבעת טענה כי התובעת לא הביאה ראיות מספיקות לטענה זו, וכי ממילא הקרקע המדוברת לא הופקעה בשלמותה והיקף הקרקע שהופקעה היה מתחת לסף המחייב פיצוי על פי החוקים הרלוונטיים. בית המשפט הסכים עם הנתבע בשני המקרים. ראשית, התובע לא הציג ראיות מספיקות לזכויותיו במקרקעין, תוך הסתמכות על מסמכים מנהליים שלא הספיקו להוכחת חכירה רציפה. התובעת לא הציגה מסמכים כלשהם המעידים על רכישת זכויות, וחוזי החכירה שהוצגו רק הראו כי חוזי החכירה היו לתקופות מוגבלות. עוד מצא בית המשפט כי טענות התובעת בדבר הסכמתו שבשתיקה של המינהל וחידוש חוזי החכירה אינן נתמכות. זאת ועוד, טענת התובע כי הקרקע הוחזקה על ידי משפחתו במשך כחמישה עשורים סותרת את המסמכים, בהם הוצגו שני חוכרים בלבד: התובע וחברה חקלאית. בנוסף, קבע בית המשפט כי שטח הקרקע המופקעת היה 75 דונם בלבד, ומאחר שהתובע נותר עם יותר ממחצית מחזקתו המקורית בקרקע, ההפקעה לא הגיעה לסף הדורש פיצוי. בית המשפט הדגיש כי במקרה זה הקרקע לא הופקעה במלואה, והתובע לא הביא כל ראיה לנזקים שנגרמו לו לכאורה. לבסוף, דחה בית המשפט את טענותיו החלופיות של התובע לפיצוי מכוח עקרונות היושר, וקבע כי הוא לא עמד בדרישות ההכרה כסמכות במקרקעין. משכך, דחה בית המשפט את תביעת התובע והורה לו לכסות את שכר טרחת עורך הדין של הנתבע.