תמ"ש 47674-06-14

תקציר

התיק סובב סביב דירה שנויה במחלוקת וזכויות הבעלות בה בעקבות נישואין קצרי מועד. האישה, י.ח., טענה כי הדירה הובטחה להיות בבעלות משותפת שלה ושל בעלה לשעבר כתנאי לנישואיהם, אך מאוחר יותר גילתה שהיא רשומה על שם בעלה בלבד. הדירה נרכשה על ידי בעלה בסיוע כלכלי מאחותו, באמצעות הסכם הלוואה והסכם מכר לאחר מכן. י.ח. טענה כי היא זכאית למחצית הדירה או להחזר השקעותיה בשיפוצה, בעוד שבעלה ואחותו טענו כי ההסכמים אמיתיים וכי לג' אין זכויות בנכס. בית המשפט דחה את תביעתה של י.ח. לבעלות משותפת, וקבע כי היא לא הביאה ראיות מספיקות להסכם שיתוף ספציפי והנסיבות אינן מצדיקות טענה כזו. משך הנישואין הקצר וחוסר תרומתו הכספית של י.ח. לרכישת הדירה או לשיפוצה היו הגורמים המכריעים. יתר על כן, השופטת סברה כי הסכמי ההלוואה והמכר בין הבעל לאחותו הם חוזים למראית עין, שנועדו לסכל את זכויותיה של י.ח., ולכן בטלים. כתוצאה מכך, נדחו גם תביעותיה של האחות נגד י.ח. לפינוי ולסעד כספי. ההחלטה העדיפה את בעלה לשעבר של ג'.ח. ואת אחותו, ודחתה את בקשותיו של י.ח. לזכויות בעלות והחזר הוצאות שיפוץ. עוד הודגש בפסק הדין כי החוזים שנועדו להעביר זכויות לאחות אינם תקפים. המקרה מדגיש את מורכבותן של זכויות הקניין לאחר גירושין ואת החלת דיני תום הלב בקביעת הבעלות.