ע"פ 8347/13

תקציר

בפסק הדין הנסקר, הערעור על החלטת בית משפט קמא נדחה מכל וכל, על יסוד בחינה מפורטת של חומר הראיות וההליכים המשפטיים. בית המשפט מתייחס לסוגיה המרכזית של בחירתו של המערער לייצג את עצמו ולא להיות מיוצג על ידי הסניגוריה הציבורית, הנתפסת בדרך כלל כזכות יסוד להבטחת משפט הוגן. למרות ניסיונות משמעותיים לעודד את המערער לשתף פעולה עם עורך דין, הוא בחר בהתמדה בייצוג עצמי, בנימוק של חוסר אמון בסנגוריה הציבורית. בית המשפט מכבד את האוטונומיה של המערער, ומכיר בהחלטה זו כאישית ומתאימה יותר להגנתו, נוכח חוסר האמון שלו בעורכי דין ממונים. בית משפט קמא הקל על ייצוגו העצמי בכך שקיים אינטראקציה אקטיבית עם עדים ובחן ראיות באופן יסודי. בית הדין לערעורים מוסיף ומאשר את ההחלטה, ואינו מוצא סיבה משכנעת לחייב ייצוג. בחינת כל אחד מהנאשמים מעלה עדויות מהימנות התומכות במסקנותיו של בית משפט קמא, חרף סתירות קלות האופייניות לגילויים טראומטיים, כגון שינויים בולטים בלוחות הזמנים ובתיאורי האירועים של הקטינים המעורבים. אלה נבחנים ברגישות בהתחשב באופי ההתעללות המינית בתוך המשפחה. טענת המערער בדבר עלילה מתוכננת נעדרת ראיות או ביסוס הגיוני, מה גם שלא הוצג מניע ממשי להאשמות השווא לכאורה של הקטינים. בית המשפט אינו מוצא בסיס להתערב בהערכות המהימנות של בית משפט קמא. עונשו החמור של המערער, 18 שנות מאסר, הולם את חומרת העבירות, ועולה בקנה אחד עם אמצעי ענישה סטנדרטיים בגין עבירות דומות, שמטרתם הן הרתעה והן עשיית צדק בגין נזק נפשי משמעותי שנגרם לקורבנות. פסק דינו של נשיא בית המשפט העליון א' שוהם, ובהסכמת השופטים ש' ג'ובראן וא' ברון, מאשר את פסק הדין הראשוני ואת גזר הדין, ומותיר את פסק הדין על כנו.