ת"א 1109/97

תקציר

התובע, יהודה פרננדס, תבע את בית החולים הדסה, את פרופ' צבי גימון ואת ד"ר ש. לוין בגין רשלנות רפואית בעקבות ניתוח קיצור קיבה שגרם לו נזק. התובע טען כי הסכמתו לניתוח לא הייתה מדעת, והנתבעים הטעו אותו בכך שהציגו מידע חלקי ושגוי. לחילופין, טען התובע כי הנתבעים התרשלו בביצוע הניתוח, במעקב אחריו ובתיעוד הטיפול הרפואי. הנתבעים טענו כי פעלו בסבירות ובנהוג, והסכמת התובע הייתה "מדעת". השופטת העדיפה את עדות הנתבעים על פני עדותו המגמתית והבלתי מהימנה של התובע בדבר היקף ההסבר שניתן לתובע על הניתוח. עוד קבעה השופטת כי ההסבר שניתן לתובע מהווה "הסכמה מדעת". באשר לטענת הרשלנות, מצאה השופטת כי התובע עמד בקריטריונים לניתוח, והנתבעים היו מיומנים וכשירים לבצעו. הניתוח בוצע בזהירות, והדליפה התרחשה ימים ספורים לאחר הניתוח. השופט קיבל את חוות דעת המומחה מטעם הנתבעים על זו של התובע, שהתבססה על הנחות שגויות. עוד קבע השופט כי המעקב אחר הצוות הרפואי עמד באמות מידה סבירות ולא נמצא קשר סיבתי בין הסרת הזונדה לבין הדליפה. לפיכך, לא הוכחה רשלנות הנתבעים בביצוע הניתוח ובמעקב אחריו. יתר על כן, גם אם הצוות הרפואי התרשל, לא היה קשר סיבתי בין התנהגות זו לבין נזקי התובע. התביעה נדחתה, והתובע חויב לשלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחה בסך 50,000 ₪.