ת"א 42621-11-12

תקציר

התובע תבע את מדינת ישראל, את המועצה האזורית גליל עליון ואת רשות הניקוז והנחל בגין נזקי גוף לאחר שקפץ חזיתית לנהר הירדן בפארק שביל בן עמי. התובע, שהיה קטין באותה עת, טען כי הנתבעים היו מודעים לכך שהפארק הוא מקום רחצה אך לא נקטו באמצעי הזהירות הנדרשים, ולכן יש להטיל עליהם אחריות לפציעתו. המדינה טענה כי אין לה כל חזקה או שליטה במקרקעין בהם אירעה התאונה, ולכן אין לה חובת זהירות כלפי התובע. המועצה טענה כי פציעתו של התובע נבעה מנטילת סיכונים בלתי סבירים בעצמו, וכי אין לה חובה לפקח על הפארק או לאסור קפיצה לנהר. רשות הניקוז טענה כי אין לה כל מעורבות בניהול הפארק או בתפעולו. בית המשפט קיבל את גרסתו של התובע לנסיבות התאונה. נמצא כי התובע קפץ לנהר מהגדה, במקום הידוע בקרב המקומיים כמקום רחצה, ונחבט בראשו באפיק הנחל, וכתוצאה מכך נגרמו לו חבלות קשות בצוואר. בית המשפט קבע כי למועצה חלה חובת זהירות כלפי התובע בהיותה בעלת הפארק, שליטתה בו ופיקחה עליו. עם זאת, המדינה ורשות הניקוז לא היו אחראיות מכיוון שלא הייתה להן בעלות או אחריות ניהולית על הפארק. עוד קבע בית המשפט כי התובע אשם חלקית בתאונה, שכן הוא ידע את הסיכונים הכרוכים בקפיצת ראש לנהר העכור אך בחר לעשות זאת בכל זאת. בית המשפט העריך את נכותו הרפואית של התובע בשיעור של 48%, ופסק לו פיצויים בסך 1,785,000 ₪, שהופחתו באשמתו לסך של 1,398,000 ₪. סכום זה כלל הפסדים בגין השתכרות בעבר ובעתיד, סיוע מאחרים, הוצאות רפואיות וניידות וכאב וסבל. התביעה נגד המדינה ורשות הניקוז נדחתה, והתובע חויב לשלם לכל אחד מהם הוצאות משפט מתונות בסך 9,000 ₪. התביעה נגד המועצה התקבלה, והמועצה חויבה לשלם לתובע פיצויים בסך 867,000 ₪, בצירוף הוצאות משפט בסך 15,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 150,000 ₪.