ע"פ 4795/13

תקציר

בית המשפט בחן את תיק הערעור ביסודיות וקבע כי יש לדחותו. עיקר טענותיו של המערער נסובו סביב ערעור על ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא ועל מהימנות גרסתה של המתלוננת. עם זאת, ערכאת הערעור לא מצאה עילה מוצדקת להתערב במסקנותיו של בית משפט קמא, במיוחד כאשר הן נתמכות בעדויות מהימנות של עדים ובראיות מאששות. בית המשפט הדגיש את העיקרון של אי ביטול קביעות עובדתיות שניתנו במישור הקמא, במיוחד כאשר החלטות אלה מבוססות על הערכות ישירות של עדים. המערער לא הצליח להוכיח את תחולתה של הגנת "טעות במצב הדברים", המחייבת טעות כנה בדבר נסיבות עובדתיות. בית המשפט הדגיש כי טענת המערער נעדרת ראיות מהותיות, שכן לא הוצגו ראיות ישירות או עקיפות בדבר מצבו הנפשי או אמונתו בדבר הסכמת המתלוננת. יתר על כן, גם אם נאשם מציג הגנה חלופית שלא הושמעה באופן אישי אלא באמצעות עורך דין, היא עדיין חייבת להיות מעוגנת בראיות. גזר דינו של בית משפט קמא, שכלל התחשבות הן בעבירה והן בנסיבותיו האישיות של המערער, נמצא ראוי, ולא נפלה טעות מהותית המצדיקה התערבות בגזר הדין. בסופו של דבר, פסק הדין חיזק את העיקרון המשפטי והאתי לפיו "אין פירושו לא" בהקשר של הסכמה, ואישר את חשיבותה של הסכמה ברורה ביחסי מין. פסק הדין שניתן פה אחד על ידי השופטים ברק-ארז, דנציגר ורובינשטיין קבע כי תמורות חברתיות מחייבות הבחנה ברורה בין מעשים בהסכמה לבין מעשים שלא בהסכמה, והדגישו את הצורך במודעות ובחינוך בנושאים אלה.