עק"נ 1859-05-24

תקציר

פסק הדין נובע מקובלנה פלילית פרטית שהגיש מאיר רבינוביץ' נגד עמרם זהבי בגין פרסומים מכפישים לכאורה ופגיעה בפרטיות. התלונה פירטה סכסוך ארוך שנים בין השניים, תושבי אותו מושב, כאשר זהבי פרסם פרסומים רבים, קשים, פוגעניים ושקריים, שגרמו עוגמת נפש לרבינוביץ' ולמשפחתו. הפרסומים כללו טענות לשחיתות, עדות שקר ואף איומים מרומזים על ביטחונם של ילדים. זהבי טען כי מעשיו הם מחאה לגיטימית נגד החלטותיו הציבוריות של רבינוביץ', במיוחד בנוגע לתוכנית תנועה, וכי הן נופלות בגדר חופש הביטוי. עוד טען כי הפרסומים נכונים וכי פעל בתום לב. רבינוביץ', לעומת זאת, טען כי הפרסומים הם ניסיון להטריד אותו ולפגוע בו אישית, ולא מחאה בתום לב. בית המשפט המחוזי הרשיע את זהבי בארבעה מתוך חמישה אישומים לפי חוק איסור לשון הרע, וקבע כי פרסומיו מהווים לשון הרע, שכן הם מציגים קביעות עובדתיות ולא דעות גרידא, וכי הם נעשו מתוך כוונה לפגוע. בית המשפט זיכה אותו מאשמת הפגיעה בפרטיות, וקבע כי בעוד שמעשיו היוו הטרדה, הם שירתו אינטרס ציבורי ולא נועדו אך ורק לפגוע ברבינוביץ' באופן אישי. שני הצדדים ערערו. רבינוביץ' טען כי הזיכוי מאשמת הפגיעה בפרטיות היה שגוי, ואילו זהבי ערער על הרשעתו בגין לשון הרע ועל חומרת עונשו. ערכאת הערעור דחתה את ערעורו של רבינוביץ', וקבעה כי הזיכוי סביר, ואישרה חלקית את ערעורו של זהבי, זיכתה אותו מאחד מסעיפי לשון הרע בשל פגמים פרוצדורליים, אך אישרה את הרשעתו ביתר סעיפי האישום. בית המשפט גם מצא את העונש סביר, כולל מאסר על תנאי וקנסות כספיים. השופטים הדגישו את הזהירות הנדרשת בקובלנות פליליות פרטיות, הנובעות פעמים רבות מסכסוכים אזרחיים, ואת האפקט המצנן הפוטנציאלי על חופש הביטוי. הם הדגישו כי תלונות כאלה צריכות להיות חריג, שייעשה בו שימוש רק כאשר הסעדים האזרחיים נכשלו, ויש אינטרס ציבורי משכנע.