ע"א 32/18

תקציר

פסק הדין עוסק בדחיית ערעור הנוגע לשומות מס ובניכוי מס תשומות מחשביות שהוצאו שלא כדין. ההחלטה תלויה הן במבחנים אובייקטיביים והן במבחנים סובייקטיביים, כפי שהותוו במקרים קודמים. המבחן האובייקטיבי שולל אוטומטית את יכולתו של הנישום לנכות מס תשומות על חשבוניות בלתי חוקיות, ואילו חריג סובייקטיבי מצומצם מאפשר ניכוי אם הנישום מוכיח אי רשלנות וניסיונות סבירים לאמת את כשרותה של החשבונית. בית המשפט המחוזי פועל כערכאה ראשונה בערעורי מס, מבטיח שומה נכונה, תוך איזון בין האינטרסים של הנישום לבין האינטרס הציבורי. במקרה הספציפי דנן ערערה המערערת על התנהלותו של בית המשפט המחוזי, בטענה כי חרגה מכך שהרחיבה את המחלוקת מעבר לסבירותן של החלטות רשויות המס. עם זאת, בית המשפט הפריך זאת, והדגיש כי המערערת עצמה הרחיבה את היריעה בטענה לניכוי משפטי בתום לב. המחלוקת נסבה גם על דבקותו של המערער בחריג הסובייקטיבי, שבית המשפט מצא כבלתי משכנע. נדונה השאלה הפרוצדורלית האם המשיב התייחס כראוי לטענות מסוימות, תוך ציון כי אמנם חסרה התייחסות מפורשת, אך הליך הערעור תיקן ליקוי זה בכך שאיפשר טיעון מקיף. בסופו של דבר, בית המשפט לא מצא טעויות המצדיקות התערבות, והגיע למסקנה כי המערערת לא הוכיחה אמצעי אימות נאותים, מה שהוביל לדחיית הערעור. פסקי דין של המשנה לנשיא (בדימוס) והשופטים הנדל וסולברג תמכו בממצאים אלה, ואישרו כי הזכויות הפרוצדורליות והמוכחות נשמרו, ומשכך נדחה הערעור, תוך חיוב המערערת בכיסוי הוצאות המשיב.