ת"א 1589/92

תקציר

ניתוח זה מתמקד בעקרונות המשפטיים ובחידושים הרלוונטיים למצב המוצג, בו מוגש כתב אישום נגד חברה בפירוק בגין עבירות שבוצעו טרם פירוק. **זוהו עקרונות משפטיים וחידושים:** * **המצב המשפטי של החברה במהלך הפירוק:** * חברה ממשיכה להתקיים כישות משפטית גם לאחר הוצאת צו פירוק (פקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, סעיף 315). הפסקת קיומה נעשית רשמית עם הוצאת צו הפירוק. * במקרים בהם מוגש כתב אישום נגד חברה בפירוק, המפרק הוא בא כוחו המופיע מטעמה בבית המשפט. * **היבטים פרוצדורליים בהליכים נגד חברות בפירוק:** * סעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, אוסר באופן כללי על פתיחת או המשך הליכים נגד חברה לאחר מינוי מפרק זמני או מתן צו פירוק, ללא אישור בית המשפט לפירוק חברות (בית המשפט המחוזי). * עם זאת, קיימת שונות בפרשנות השיפוטית באשר לתחולתו של סעיף 267 על הליכים *פליליים*. מספר פסקי דין של ערכאות נמוכות יותר מצביעים על כך שסעיף 267 אינו מונע הליכים פליליים נגד חברה בפירוק, ובכך שולל את הדרישה לאישור בית המשפט המחוזי להליכים כאלה, גם אם החלו לפני הפירוק. זה מציג פרצה משפטית פורמלית או נקודת מחלוקת לגבי כוונת ההגנה של סעיף 267. * **אופי העונשים נגד חברות וההשלכות על פירוק:** * העונש העיקרי לחברה בהליך פלילי הוא קנס. אמצעים אחרים, כגון התחייבות להימנע מעבירות עתידיות (חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף 72) או צווי חילוט (פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973, סעיף 36א), אפשריים אף הם. * **חדשנות באימפקט פיננסי:** סוגיה משפטית קריטית מתעוררת כאשר מוטל קנס על חברה בגין עבירות טרום פירוק. קנס כזה נחשב בדרך כלל *לא* כחוב בר תביעה במסגרת הליכי פשיטת רגל/פירוק (בהתאם לסעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, החל על חברות מכוח סעיפים 352, 353 לפקודת החברות ותקנה 53 לתקנות החברות (פירוק), התשמ"ז-1987). במקום זאת, קרן הפירוק הופכת להיות אחראית לשלם את הקנס כהוצאה של פירוק, תוך קבלת עדיפות על פני תביעות הנושים הכלליים. * זה יוצר השפעה שלילית משמעותית על הנושים. הם מקופחים פעמיים: ראשית, על ידי היותם נושים של חברה בפירוק, ושנית, על ידי צמצום מאגר הנכסים הזמין לחלוקה עקב תשלום מועדף של קנס הנובע מפעילויות טרום פירוק. זה מדגיש חוסר שוויון פוטנציאלי במסגרת המשפטית הנוכחית שבה קנסות לפני פירוק יכולים לרוקן נכסים המיועדים לנושים לאחר הפירוק. * **מטרת ויעילות ההליכים הפליליים נגד חברות בפירוק:** * **ביקורת על ההרתעה והשיקום:** הניתוח מטיל ספק בהשגת מטרות הליבה של המשפט הפלילי (הרתעה כללית, הרתעה אישית, שיקום) כאשר מוטל קנס על חברה בפירוק בגין מעשי עבר. הטענה היא כי יעדים אלה אינם צפויים להתממש בתרחישים כאלה, במיוחד כאשר גם דירקטורים או אנשים אחראים מועמדים לדין, ובכך משיגים את מטרות ההרתעה באמצעות העמדתם לדין. * **הקצאת משאבים:** משאבים משמעותיים (תביעה ציבורית, הגנה על ידי המפרק, זמן בית משפט) מושקעים בהעמדה לדין של חברה שכבר אינה ישות פעילה. זה נתפס כבזבוז משאבים, במיוחד כאשר הנטל האולטימטיבי עלול ליפול על הנושים המקופחים ממילא. * **הצדקה פוטנציאלית לתביעה:** מצוין חריג שבו הנושים עשויים להיות גם בעלי המניות העיקריים או בעלי השליטה בחברה לפני הפירוק. בנסיבות ספציפיות כאלה, העמדה לדין של החברה עשויה להיות מוצדקת במידה מסוימת. * **שיקול דעת ואפשרויות פרוצדורליות לתובעים:** * **דגש על שיקול דעת התביעה:** רשויות התביעה מתבקשות להפעיל שיקול דעת מיוחד כאשר הן מחליטות לפתוח או להמשיך בהליכים פליליים נגד חברה בפירוק. ההצעה מוצעת לקביעת הנחיות ספציפיות למקרים כאלה. * **הערכה יזומה:** על התובעים לערוך הערכה יסודית של מי יישא בסופו של דבר בנטל הכספי של הקנס והמשאבים הנדרשים להעמדה לדין לפני שתמשיך. * **החלטות חלופיות:** למפרק עומדות אפשרויות כגון בקשה מהיועץ המשפטי לממשלה לעכב הליכים או לנהל משא ומתן על עסקת טיעון עם רשויות התביעה. הדבר מצביע על הכרה בקשיים המעשיים ובחוסר היעילות הפוטנציאלי בניהול משפטים פליליים מלאים נגד חברות בפירוק. ניתוח זה מדגיש את המתח בין קיומה הפורמלי של חברה בפירוק לבין השיקולים המעשיים והשוויוניים של הגשת אישומים פליליים נגדה בגין התנהלות בעבר. ההשלכות הפיננסיות הפוטנציאליות על הנושים וההשגה המפוקפקת של יעדי המשפט הפלילי מודגשים כתחומי מפתח לבחינה מדוקדקת ורפורמה פוטנציאלית במדיניות.