ב"ל 25555-11-18

תקציר

התובע, כבאי במקצועו, הגיש תביעה לבית המשפט להכיר בפגיעת צווארו כפגיעה בעבודה שנגרמה כתוצאה מתיאוריית המיקרוטראומה. תיאוריית המיקרוטראומה מכירה באינספור נזקים זעירים ובלתי ניתנים לגילוי הנגרמים כתוצאה מעבודה מבצעית, אשר בסופו של דבר פוגעים ביכולתו של האדם לעבוד. על מנת שתוכר פגיעה בעבודה המבוססת על מיקרוטראומה, על עבודתו של התובע לכלול תנועות חוזרות ונשנות במשך פרק זמן משמעותי. התובע טען כי עבודתו כללה פעולות שוטפות וחוזרות על עצמן, לרבות החזקת תותחי מים, שימוש בכלים רוטטים והרמת משאות, שגרמו לפציעתו. עם זאת, השופט מצא כי עבודתו של התובע הייתה מגוונת ובלתי צפויה, וכללה פעילויות וציוד שונים. עדותו של התובע לא הייתה עקבית, והוא לא הביא ראיות משכנעות לתמיכה בטענותיו. יתר על כן, התובע לא הצליח להוכיח כי עבודתו דרשה תנועות זהות או דומות, שכן הפעילות המבצעית כללה משימות וציוד שונים בהתאם לאופיו של כל אירוע. השופטת גם דחתה את ניסיונו של התובע להסתמך על ניסוי לכימות עומסי משקל, שכן ה"תוצאות" שהוצגו אינן נתוני ניסוי. השופט הסתמך על פסיקות קודמות במקרים דומים, בהם נדחו טענות הכבאים למיקרוטראומה בשל היעדר תנועות חוזרות ונשנות ומתמשכות. התובע ניסה לייחד את טענתו בכך שלכבאים בתחנת תל אביב עומס עבודה שונה ואופי עבודה שונה, אך השופט ציין היעדר ראיות לתמיכה בטענה זו. יתר על כן, התובעת לא סיפקה נתונים להשוואה בין תחנות שונות. הרמה ונשיאת משקולות לבדן לא הספיקו כדי להצדיק טענת מיקרוטראומה. מאחר שהתובע לא הצליח להוכיח כי עבודתו כללה תנועות חוזרות ונשנות במשך תקופה משמעותית, נדחתה גם תביעתו להכרה בליקוי הצוואר שלו כמחלת מקצוע הקשורה לעבודה. השופטת הגיעה למסקנה כי עבודתה של התובעת אינה עומדת בקריטריונים לפגיעה בעבודה על רקע מיקרוטראומה ודחתה את התביעה. ההחלטה התקבלה ללא הוצאות, והתובע שמר לעצמו את זכות הערעור כדין בבית הדין הארצי.