ע"א 8567/02

תקציר

הערעור נדחה לאחר בחינה מדוקדקת, ואישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר כי העסקה שבמחלוקת הייתה הלוואה ולא השקעה. בית המשפט בחן את טיבו של ההסכם על פי לשונו, כוונתו ונסיבות חתימתו, והדגיש כי החוזה זיהה את המשיב כ"מלווה" ואת המערערים כ"לווים", דבר המצביע על הקשר הלוואה מובהק. המערערים טענו כי בפועל מדובר בהשקעה, וטענו כי כוונתם האמיתית הוסוותה בהסכם ההלוואה. עם זאת, בית המשפט לא מצא ראיות ממשיות לתמיכה בטענה זו, וציין חוסר עקביות בעדויות המערערים והיעדר ראיות להוכחת חוזה "מראית העין" הנטענת. בית המשפט התייחס גם לסוגיית החבות, ואישר כי המערערים, ולא רק החברה, היו אחראים אישית להלוואה. מסקנה זו נבעה מתניות מפורשות בהסכם, שהבדילו בין התחייבויות אישיות לבין תפקידה של החברה בערבות. ניסיונות המערערים להשוות עסקה זו להסכמי מכר קודמים נדחו, שכן לשון החוזה וחתימתם הפורמלית של המערערים תמכו במחויבותם האישית להלוואה. בסופו של דבר, הגיע בית המשפט למסקנה כי ההסכם הינו הלוואה תקפה, דחה טענות לחוסר אמינות וסתירות כנגד המשיב, ואישר את אחריותם האישית של המערערים. פסק הדין נותר על כנו והטיל על המערערים שכר טרחת עורך דין והוצאות. השופטים ברק ופרוקצ'יה הסכימו עם פסק דינו של השופט ג'ובראן.