עת"מ 55976-12-20

תקציר

בית המשפט דחה את טענות העותרים כנגד החלטה תכנונית הנוגעת לתוכנית בנייה למגורים. העותרים טענו כי בהליך קבלת ההחלטות נפלו פגמים מנהליים ולא הגנה על זכויות הקניין שלהם, וטענו כי התכנית מפלה אותם לרעה לעומת רשות מקרקעי ישראל ומפרה עקרונות של שוויון יחסי, שימור בעלות והפרדת בעלות. הם התייחסו גם לתוכנית חלוקה ולהשקעות בעבר ובעתיד. עם זאת, בית המשפט לא מצא טעם בטענות אלה. בית המשפט קבע כי לא נפל פגם מינהלי בהליך, ומוסדות התכנון שקלו כראוי את זכויות הקניין של העותרים. כמו כן, לא היה אי שוויון או אפליה ביחס לרשות מקרקעי ישראל, שכן מצבם לא היה דומה בשל התרומות הגבוהות יותר של מנהל מקרקעי ישראל למטרות ציבוריות. בית המשפט כיבד את החלטת מוסדות התכנון לשמור על רציפות חלקות רמ"י, שהייתה החלטה תכנונית מקצועית סבירה. באשר לעקרון השוויון היחסי ציין בית המשפט כי הוא טופל באמצעות טבלאות איזון, והעותרים לא העלו טענות ספציפיות לגביהם. בית המשפט הכיר בעקרון הבעלות הנפרדת בהליך התכנוני, אך מצא כי הוא נשמר במידה מספקת. גם הסתמכותם של העותרים על תכנית חלוקה בלתי רשמית לא צלחה, שכן היא לא נרשמה או אושרה כדין. לבסוף, בית המשפט הכיר בכך שהשיקולים התכנוניים הכרוכים בחלוקה מחדש של מגרשים הם מורכבים ומוטב להשאירם למומחיותם של מוסדות התכנון. השופט הדגיש כי תפקידו של בית המשפט אינו להחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתו של מוסד התכנון ולהתערב רק במקרים מצומצמים, דבר שלא היה ישים כאן. לפיכך, העתירה נמחקה מבלי לפסוק הוצאות נגד העותרים, נוכח שיתוף הפעולה שלהם בניהול ההליך.