בג"צ 69/85

תקציר

בג"ץ פסק בתיק הנוגע לחוק השיפוט הצבאי ובהליך משמעתי נגד סגן אלוף שמכוניתו נפרצה, מה שהוביל לגניבת מסמכים צבאיים ואקדח. העותר הועמד תחילה לדין משמעתי ונגזר דינו בגין אובדן המסמכים. מאוחר יותר הוגש נגדו כתב אישום בבית משפט צבאי מיוחד בגין אי שמירה על האקדח הגנוב. העותר הודה באשמה בהליך המשמעתי אך טען כי בית הדין המיוחד נעדר סמכות משום שכבר נגזר דינו על אותו מעשה. הערכאה המיוחדת דחתה טענה זו, והביאה את העותר לערער לבית הדין הצבאי לערעורים, שדחה אף הוא את טענתו. לאחר מכן פנה העותר לבג"ץ. בג"ץ בחן האם עליו להתערב בתיק, האם נימוקי בית הדין הצבאי לערעורים נכונים והאם נימוקי בית הדין המיוחד תקפים. בית המשפט קבע כי הוא יכול להתערב במקרים של חוסר סמכות ומצא כי כוונת המחוקק מאחורי הוראת החוק הרלוונטית תומכת בטענת העותר. עם זאת, בית המשפט פירש את המונח "מעשה" בצמצום, והבדיל אותו מחוק אחר בדבר סיכון כפול. היא הסכימה עם הערכאות הנמוכות יותר כי מעשיו של העותר מהווים שתי עבירות נפרדות: אי שמירה על המסמכים ואי הגנה על האקדח. בית המשפט עמד גם על תפקידן של פקודות מטכ"ל ועל הקשר שלהן לאמצעים הסבירים הנדרשים בחוק. נמצא כי קצין המשמעת חרג מסמכותו בגזר דינו של העותר בעניין האקדח מאחר שכבר החלה חקירת מצ"ח. יתר על כן, בג"ץ הסכים כי קצין השיפוט לא היה צריך לפצל את הטיפול במסמכים האבודים ובאקדח, כפי שהורה קצין השיפוט המטכ"לי. עם זאת, הודגש כי כלל זה חל על ציוד המאוחסן במחסנים צבאיים ואין להרחיבו גם לציוד אישי. השופט לוין והשופט בך הסכימו כי יש לדחות את העתירה. פסיקתו של באך הייתה שונה בכך שסבר כי הדיון המשמעתי בעניין המסמכים תקף וכי שתי העבירות שונות במהותן. בית המשפט הגיע למסקנה כי לבית הדין הצבאי המיוחד נתונה הסמכות לדון בעניינו של האקדח לאחר חקירת מצ"ח וביטל את הצו המותנה ודחה את העתירה.