ע"פ 9613/11

תקציר

הכרעת הדין הנדונה עניינה בשורה של תקיפות מיניות אכזריות שביצע המערער במשך מספר שנים. התקיפות, שכללו אונס, מעשי סדום ועבירות מין נוספות, בוצעו נגד חמש קורבנות, חלקן קטינות, בעת שטיילו בקרבתן. התוקף הודה באישומים במסגרת הסדר טיעון, שקבע עונש מקסימלי של 20 שנות מאסר. בית משפט קמא גזר עליו 20 שנות מאסר, פיצוי כספי לקורבנות ומאסר על תנאי. המערער ערער על הכרעת הדין וטען כי גזר הדין חמור יתר על המידה. הם הצביעו על גילם הצעיר, היעדר עבר פלילי קודם, נסיבות אישיות קשות והעובדה שהודאתם חסכה מהקורבנות להעיד. המערער ביקש להביא ראיות נוספות הנוגעות להודעותיהן של שתיים מהמתלוננות, שהמדינה התנגדה להן, בטענה שהן סלקטיביות ומיותרות נוכח ההודאה. ערכאת הערעור דחתה את בקשת המערער להציג ראיות נוספות, בקובעה כי אין בכך צורך בהינתן ההודאה וכי אין בה כדי לחשוף את בית המשפט לראיות חלקיות. בית המשפט דחה גם את הערעור על פסק הדין, ואישר את גזר דינו של בית משפט קמא. בית המשפט הצדיק זאת בנימוק של חומרת העבירות, שכללו ריבוי עבירות מין אלימות כלפי מספר קורבנות, חוסר חמלה שגילה המערער והצורך בענישה משמעותית במקרים כאלה לשם שמירה על שלום הציבור וביטחונו. בית המשפט הגיע למסקנה כי העונש היה מידתי ביחס לעבירות ולא חרג מעקרון אחידות הענישה, ועל כן הוא התקיים.