ת"א 1423/99

תקציר

המחלוקת נסובה סביב ליקויי בניה בבניין מגורים שנרכש על ידי התובעים מהנתבעת. התובעים, בעלי שש מתוך שמונה דירות בבניין, תבעו את הנתבע לפיצוי כספי לאחר שנקלעו לבעיות שונות בדירותיהם. לחילופין, הנתבעת עמדה על זכותה לתקן את הליקויים בעצמה. הצדדים הגיעו להסדר גישור, במסגרתו מונו מומחה שיעריך את הליקויים ויפקח על התיקונים שיבוצעו על ידי צד שלישי, בזלם, שייבחר על ידי התובעים וישולם על ידי הנתבעת. המומחה זיהה ליקויי בנייה והתווה נהלים לתיקונים, אך התהליך היה כרוך בעיכובים ובהוצאות נוספות. יתר על כן, התובעים טענו כי התיקונים לא צלחו, והם המשיכו לחוות בעיות של חדירת רטיבות, ניקוז וסדקים בגבס. הנתבעת, לעומת זאת, טענה כי חובתה היא לשלם לבזלם וכי אין לה קשר לתיקונים הלקויים. השופט פסק לטובת התובעים והורה לנתבעת לפצות אותם. ההחלטה מחייבת את הנתבעת לשלם סכומים משתנים לכל משפחה תובעת, הנעים בין 12,990 ₪ ל-33,814 ₪, וסכום כולל של 93,197 ₪ עבור הרכוש המשותף, בסך כולל של 218,000 ₪. סכום זה כולל 20% שכר טרחת עורך דין. עוד קבע השופט כי הנתבע אחראי לכיסוי הוצאות נוספות שנגרמו במהלך התיקונים, שכן הן חרגו מהערכות הראשוניות של המומחה. פסק הדין מטיל על הנתבעת את האחריות לתיקונים הכושלים ומכיר בזכותם של התובעים לפיצוי בגין ליקויים מתמשכים, עוגמת נפש והוצאות אחרות. יש לציין כי השופטת דחתה את טענת הנתבעת כי לא הייתה לה כל אחריות כלפי אחת המשפחות התובעות – משפחת גינזבורג – שרכשה את דירתם מבעלים קודמים, וקבעה כי אחריות המוכר משתרעת על הקונה המקורי או על קונה המשנה. פסק הדין מדגיש כי הנתבע אינו יכול לברוח מאחריות לנושאים השוטפים ועליו לספק פיצוי הולם לתובעים.