ת"א 821/97

תקציר

פסק הדין דן בתוקפו של הסכם פרישה משנת 1975 ומוצא אותו כמחייב. החלטת השופט מבוססת על שתי נקודות. ראשית, הצדדים המעורבים פעלו בהתאם להסכם הפרישה, ממנו משתמע כי ההתאחדות ויתרה על תנאי ההשעיה הקבוע בו. שנית, גם אם אישור המינהל היה תנאי סף, ניתנה הסכמת המינהל, כפי שהעיד מר שאשא. לדברי השופט, אי ביטול ההגרלה ותיקון הסכמי השכירות עמד לפתחה של ההתאחדות. הם לא השלימו את ההליכים הדרושים מסיבות כלכליות. טענות התובעים נדחות מחוסר ראיות, ויש לקיים את הסכם הפרישה משנת 1975. לפיכך, ח.ח. אבן זכאית להירשם כחוכרת של מגרש 67, ועל התובעים והנתבעים לסייע בהשלמת העסקה במינהל. השופט מציין גם את השיהוי הבלתי מוסבר בהגשת התביעה, המפחית ממשקל טענות התובעים. פסק הדין מתייחס גם לטענה בדבר רישום חלקי של חברי עמותה ביחס לחלק מהשטח המשותף, אשר נדחית מחוסר ראיות. לבסוף, השופט בוחן את התנהלותם של מר אבן והמינהל ומורה לתובעים לפצות את הנתבעים ואת המינהל בגין הוצאותיהם המשפטיות.