ע"א 158/83

תקציר

במקרה הנוגע לסוגיית הגנת הדייר, התייחס בית המשפט העליון למחלוקת הנוגעת להשכרת דירה שהייתה במקור בבעלותו של אדם שנפטר. המשיבה, שהתגוררה בדירה עם בעלה המנוח, השתמשה בחלק ממנה למרפאה בהסכמת הבעלים המנוח ולאחר מכן מנהלי העיזבון שלה. הבעלים החדשים של הדירה ביקשו פינוי, בטענה שהשימוש במרפאה מפר את תנאי השכירות. בית משפט השלום פסק לטובת המשיבה והכיר במעמדם שלה ושל בעלה כשוכרים חוקיים. החלטה זו אושרה על ידי בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון, אשר דחו גם ערעורים נוספים של המערערים. בתביעה מאוחרת יותר של המערערים נטען כי יש להתייחס לשטח המרפאה כאל חוזה שכירות עסקי נפרד, טענה שהופרכה משום שהשימוש הוסכם בתחילה. בתי המשפט מצאו באופן עקבי כי המשיבה שמרה על זכויות השוכר, שכן הסכם השכירות כלל הסכמה לשימוש שאינו למגורים. בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי טענת המערערים מהווה ניצול לרעה של המשפט וקבע כי הדוקטרינה המשפטית של השתק מונעת מהם לדון מחדש בסוגיה שהוסדרה בעבר. משכך, הערעור נדחה, תוך אשרור מחדש של זכויות הדייר של המשיב, והמערערים חויבו בהוצאות משפט של המשיב.