פש"ר 43802-01-18

תקציר

המבקש, שהוא בן זוגו של חייב בהליכי פשיטת רגל, ביקש מחצית מהתמורה ממכירת נכס שנרכש על ידי החייב. הנכס נרשם על שם החייב בלבד ונמכר במהלך הליכי פשיטת הרגל. המבקש טען כי למרות שהנכס נרשם על שם החייב בלבד, הייתה כוונה לחלוק את הנכס באופן ספציפי בין המבקש לבין החייב, ובכך ליצור זכויות קנייניות משותפות. בית המשפט הגיע למסקנה כי טענת המבקש אינה מוצדקת. הראיות לא תמכו בקיומה של כוונה לחלוק בנכס, והמבקש לא סיפק כל הסבר מניח את הדעת לכך שהנכס נרשם על שם החייב בלבד. כמו כן, הנכס נמכר בהסכמת המבקש, ובהסכם המכר לא צוינו זכויות כלשהן השייכות למבקשת. התמורה מהמכירה שימשה לפירעון חובותיו השונים של החייב, דבר שלא עלה בקנה אחד עם טענת המבקש לזכויות קנייניות. בית המשפט הדגיש כי בהליכי חדלות פירעון יש לפרש בקפדנות את האישומים נגד החייב על מנת להימנע מפגיעה בנושים אחרים. מאחר שטענת השיתוף הספציפי של המבקש לא נתמכה בראיות מספיקות, הכרה בתביעה כזו תפגע ביתר הנושים. בנוסף, זכותה של המבקשת, אם בכלל, לחלוק בנכס בוטלה עם מכירת הנכס בהסכמתה, מה גם שיכלה לדרוש את חלקה בתמורה אך לא עשתה זאת. דרישתה של המבקשת למחצית מיתרת התמורה עלתה זמן רב לאחר המכירה, דבר המעיד על חוסר אמונה אמיתית בזכויותיה בנכס. לבסוף, ציין בית המשפט כי המבקשת עדיין יכולה להגיש תביעת חוב רגילה בגין זכויותיה הכספיות כלפי החייב. הבקשה נדחתה, והמבקש חויב בהוצאות הנאמן.