ע"פ 8377/18

תקציר

במקרה זה, בית המשפט לערעורים החליט לדחות את הערעור, תוך שהוא מאשר מחדש את גזר הדין המקורי. המערער טען להקלה בעונשו על סמך הבעת חרטה ועיסוקו במאמצים הטיפוליים, וטען כי אלה צריכים להצדיק חריגה מהנחיות הענישה הסטנדרטיות לצורכי שיקום. עם זאת, בית המשפט הדגיש כי חריגות כאלה נבחנות רק כאשר קיימות ראיות מוצקות, כגון תסקיר מבחן, המצביעות על סבירות גבוהה לשיקום – מצב שלא עמד בו המערער, שהיה בתחילת דרכו הטיפולית. למרות שהמערער הציע עבודות שירות במקום מאסר, חזר בית המשפט והדגיש כי המלצות שירות המבחן אינן מחייבות. בית המשפט המקורי שקל את מאמצי השיקום שלו, אך שקל גם את הצורך בהרתעה ובתגמול, במיוחד נוכח חומרת העבירה של עבירות מין בקטינים. עבירות כאלה מחייבות ענישה חמורה כדי להגן על קטינים ולהדגיש את חומרת העבירה. המערער ביצע מעשים חמורים, תוך ניצול פגיעותה של הקורבן וגרימת נזק נפשי מתמשך. עוד ציין בית המשפט כי אף שהוכרו נסיבותיו האישיות של המערער וקבלת אחריותו, אין בהן כדי להצדיק עונש מופחת. לפיכך נדחתה העתירה להפחתת העונש, תוך שמירה על ההחלטה המקורית שהתקבלה ב-31 ביולי 2019.