ע"נ 50455-02-15

תקציר

עניינו של הערעור בדחיית תביעת המערער להכרה לפי חוק הנכות. המערער, עובד ותיק באגף החקירות במשטרה, סובל מסוכרת מסוג 2, ומבקש לקשור בין התפרצות המחלה לבין שירותו. החלטת המשיב דחתה את הטענה, בנימוק של היעדר הוכחה לקשר סיבתי בין שירותו של המערער לבין מחלתו. שני הצדדים הציגו חוות דעת רפואיות התומכות בטענותיהם. בית המשפט הורה על מינוי מומחה בלתי תלוי, אשר חוות דעתו תומכת בטענת המערער כי הלחץ מעבודתו תרם להתפרצות מחלת הסוכרת שלו. המומחה העריך את שיעור התרומה ב-25%. בית המשפט בחן את אופי הלחץ שחווה המערער ועוצמתו, את סמיכות הזמן בין אירועי דחק לבין אבחון מחלת הסוכרת, התפתחות המחלה וגורמי סיכון נוספים. נמצא כי עבודתו של המערער אכן הייתה מלחיצה, במיוחד בתקופת האינתיפאדה השנייה, וכי תוצאות בדיקת הסוכר מיולי 2002 הצביעו על "סימנים ראשונים" של המחלה. עם זאת, בית המשפט ציין כי המקרה הציג כמה קשיים, ובהם היעדר אירוע מלחיץ ספציפי והיעדר קרבה זמנית קרובה יותר בין האירוע הרלוונטי האחרון לבין האבחנה. בית המשפט קיבל את מסקנתו של המומחה כי הלחץ תרם להתפרצות מוקדמת יותר של המחלה, ומצא את חוות דעתו מקצועית, מאוזנת ומשכנעת. עם זאת, בית המשפט נמנע מלייחס את מכלול סיבת המחלה ללחץ השירות של המערערת, נוכח שנות השירות הארוכות של המערערת, תרומתו החלקית של הלחץ להתפרצות המחלה וקיומם של גורמי סיכון נוספים. תחת זאת, קבע בית המשפט כי בעניינו של המערער הוכח קשר סיבתי חלקי, כאשר הלחץ החריף את תהליך הסוכרת. לפיכך, החליט בית המשפט לאמץ את מסקנתו של המומחה בדבר שיעור הכרה של 25%. עניינו של המערער יועבר לוועדה רפואית לקביעת דרגת הנכות. פסק הדין התיר את פרסום שמו של המערער.