ע"פ 53274-03-16

תקציר

עניינו של הערעור בהרשעת המשיב לפי חוק ההתנתקות בכך ששהה בקהילת חומש המפונה ללא היתר. המערער טען, כי שגה בית משפט קמא בכך שהשווה את חוק ההתנתקות לתקנות ההגנה, שהן שני דברי חקיקה שונים. עוד טען המערער כי בית משפט קמא נעדר תשתית משפטית ועובדתית לקבלת טענת האכיפה הבררנית ושגה בקובעו כי הסעד הראוי לאכיפה בררנית כזו הוא זיכוי המשיב. המערער הוסיף וטען, כי בית משפט קמא לא הצליח להצדיק את נימוקיו לביטול כתב האישום, שהוא סעד קיצוני ובלתי מוסבר. לאחר עיון בפסק הדין, בראיות ובטיעוני הצדדים, הסכים בית המשפט עם המערער. נמצא כי ההשוואה שערך בית משפט קמא בין שני דברי החקיקה הייתה שגויה, שכן הם היו שונים זה מזה מעבר להקשר הפינוי. חוק ההתנתקות הוא חוק מיוחד בעל תכלית ייחודית – הסדרת פינוי ישראלים מרצועת עזה ומצפון השומרון – ויש בו הוראות ספציפיות. לעומת זאת, תקנות ההגנה הן הוראות כלליות המבוססות על שיקולי ביטחון המדינה והסדר הציבורי. לפיכך, הרלוונטיות של בית המשפט לעניינו של המשיב, שהואשם בהפרת חוק ההתנתקות, אינה במקומה. גם בחינת הראיות לא הצליחה לתמוך בטענה לאכיפה בררנית. עדותו של אל"מ דורון בן-ברק הדגישה את הצורך למנוע כניסה לחומש כדי להגן על רכוש פרטי ואת התסכול מיכולת אכיפה מוגבלת. גם ממצאי בית המשפט שהתבססו על עדותו של רס"ן אלכס נוביקוב נחקרו, שכן לא היה לו ידע רלוונטי. זאת ועוד, בית משפט קמא לא שקל את הסעד הראוי ולא החיל את המבחן התלת-שלבי על טענות אכיפה בררנית. הסעד הקיצוני של זיכוי לא הוסבר ולא היה מוצדק, והחלטה כזו תישמר רק למקרים חריגים ביותר. הנתונים שהוצגו לא הצדיקו את טענת המשיב לאכיפה בררנית, וניתן היה לנקוט באמצעים מתונים יותר. לאור ממצאים אלה, הערעור התקבל. החלטת בית משפט קמא נדחתה, והתיק הוחזר לגזר דין חוזר. המשיב הורשע בשתי עבירות לפי סעיף 27(א)(2) לחוק ההתנתקות.