ע"א 110/53

תקציר

פסק הדין דן בחוקיותו של חוזה שכירות שנחתם בניגוד לתקנות ההגנה (תיקון). המערערת, המשכירה, טענה כי חוזה השכירות בטל ומבוטל בשל ההפרה ולכן על השוכר לפנות את המקום. המשיב, השוכר, טען כי חוזה השכירות תקף והגן עליו מפני פינוי. בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי פסקו שניהם לטובת השוכר, מה שהוביל את המשכיר לערער לבית המשפט העליון. שופטי בית המשפט העליון – זילברג, לנדוי ו-ויתקון – הסכימו כולם כי יש לדחות את הערעור, וכל אחד מהם סיפק נימוקים משלו. השופט זילברג ביסס את טענתו על הרעיון שחוזה אינו יכול להיות חוקי בעת ובעונה אחת חוקי לצד אחד ובלתי חוקי לצד השני. הוא גם התייחס לתקדימים משפטיים אנגליים ויהודיים כדי להראות שבתי המשפט מסרבים בדרך כלל לסייע לתובעים המבססים את טענותיהם על חוזים בלתי חוקיים. השופט לנדוי התמקד בכוונה העומדת מאחורי החוק הרלוונטי, וטען כי מאחר שמטרת החוק היא להגן על השוכרים, יש לראות את חוזה השכירות תקף. לבסוף טען השופט ויתקון כי יש לאפשר לשוכר להסתמך על חוזה השכירות למרות אי החוקיות, שכן שני הצדדים אינם אשמים במידה שווה.