ת"א 4892-05-21

תקציר

פסק הדין דן בדוקטרינת "ההליכים התלויים ועומדים" ובמטרתה לקדם יעילות, להימנע מסכסוכים ולשמור על משאבים שיפוטיים. לבית המשפט שיקול דעת להורות על עיכוב הליכים אם ישנם הליכים תלויים ועומדים. במקרה זה מצאה השופטת כי בשני ההליכים היו טענות דומות, צדדים וסוגיות מהותיות. היו הבדלים מינוריים, אך הם לא היו משמעותיים מספיק כדי להצדיק שני תהליכים מקבילים. איחוד ההליכים או עיכוב ההליכים נתפסו כשתי חלופות. תקנה 40(א) לתקנות סדר הדין האזרחי מאפשרת איחוד אם היא מייעלת תהליכים או מונעת תוצאות סותרות. מאחר שההליכים היו בשלבים שונים, קבע השופט כי החלופה השנייה מתאימה יותר והורה על העברת ההליך השני לשופט המטפל בתיק הראשון. החלטה זו התקבלה על מנת להבטיח קביעה מקיפה, תוך התחשבות בשלבי ההליכים ומניעת חוסר יעילות של איחוד. בנוסף, היה מצופה מהתובעים לנהוג בתום לב ולברר את מצב מניותיהם מול הנאמן, שהתנגד לאיחוד. השופט הדגיש כי הנאשמים אינם צריכים להגיש כתב הגנה עד שהשופט הראשון יכריע בגורל ההליך השני. ההחלטה התקבלה ללא הוצאות שנפסקו למי מהצדדים.