ת"א 3273-03-11

תקציר

התובעת הגישה תביעה נגד הנתבעים לאחר שנפצעה בתאונה בשמורת טבע. היא טענה כי התאונה אירעה בשל מצב מסוכן בשמורה, וכי הנתבעים אחראים לפציעותיה לפי סעיף 38 לפקודת הנזיקין. עם זאת, השופט פסק לטובת הנתבעים, וקבע כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה. השופט קבע כי שמורת הטבע מתוחזקת היטב וכי שבילי המים וההליכה הם חלקים אינהרנטיים של השמורה שאינם יכולים להיחשב מסוכנים. בנוסף, קבעה השופטת כי כלל ה-res ipsa loquitur אינו חל במקרה זה, שכן התובע היה מודע לנסיבות שהובילו לתאונה. השופט פקפק בטענת התובעת כי נפילתה נגרמה כתוצאה מהימצאות אצות, וקבע כי פעולות התחזוקה היומיומיות של השמורה היו מסירות אצות. עוד ציינה השופטת כי שלטי השמורה מצביעים על הצורך בנעליים מתאימות, וכי טענת התובעת ובעלה כי לא קראו שלטים אלה אינה אמינה. ככלל, השופט הגיע למסקנה כי הסיכון של החלקה על שביל רטוב בשמורת טבע הוא סיכון סביר וצפוי שעל המבקרים לצפות ולהיערך אליו בהתאם. מאחר שהתובעת לא הקפידה על הוראות הבטיחות ולא נקטה זהירות סבירה, קבעה השופטת כי הנתבעים אינם אחראים לנזקיה. כמו כן, השופט הורה לתובע לשלם הוצאות חלקיות מתונות בסך 4,000 ₪ לנתבעים, בשל חוות הדעת הרפואית המוגזמת שהציג התובע. לתובע שמורה הזכות לערער על פסק הדין בבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.