דב"ע נא/31 - 0

תקציר

עניינו בתביעת תאונת עבודה שהגיש המשיב, אשר נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי (המערערת) מחמת שיהוי. המשיב ערער לבית הדין האזורי לעבודה, שהכיר בזכותו של המשיב לפסק דין שיקבע אם עבר תאונת עבודה בחודש יוני 1974. המוסד ערער על החלטה זו, וטען כי תביעת המשיב לפיצויי פגיעה בעבודה נדחתה בשל שיהוי מופרז, ועל כן יש לדחות את התביעה כולה. לחילופין, ביקש המכון להחזיר את התיק לבית הדין לעבודה לדיון נוסף. המשיב טען כי החלטת הערכאה הנמוכה יותר צריכה לעמוד, שכן היא התבססה על ראיות קבילות בדבר התאונה. שופט בית המשפט העליון, בפסק דין מקיף, הסכים עם טענות המכון. השופט הדגיש את הצורך במהירות בענייני ביטוח סוציאלי, וציין כי הן על המכון והן על המבוטחים לפעול במהירות למיצוי זכויות ולמילוי חובות. מאחר שהמשיבה המתינה 11 שנים לאחר התאונה כדי להגיש תביעה, והמוסד דחה את התביעה בגין שיהוי מיותר, לא מצאה השופטת עילה ליתן תצהיר המאשר תאונת עבודה כה שנים לאחר מכן. החלטה זו, קבע השופט, נועדה למנוע ממבוטחים להגיש תביעות באיחור, דבר שיפגע ביכולתו של המכון לחקור ולאמת את העובדות סביב התאונות. יתר על כן, השופטת הדגישה כי מהלך האירועים הרגיל לאחר תאונת עבודה – הכולל רצף של זיקות, לרבות התאונה, תום תקופת דמי הפגיעה וקביעת הנכות – שובש במקרה זה בשל שיהוי המשיב בהגשת תביעה לפיצויי פגיעה. כתוצאה מכך, קבע השופט כי נפל פגם בהחלטת בית הדין לעבודה וקיבל את ערעור המכון. פסק הדין הדגיש את אופיו הרגיש של הביטוח הסוציאלי ואת החשיבות של פעולה מהירה הן של המכון והן של יחידים המבקשים הטבות.