ע"א 468/84

תקציר

בפסק דין זה משרטט השופט ד' לוין את ההיסטוריה הארוכה והחריפה של סכסוך נישואין בין בעל ואישה שנישאו בשנת 1975. הסכסוך בין בני הזוג הוביל את האישה להגיש בקשות מרובות לצווי מניעה זמניים נגד הבעל, בטענה לאלימות פיזית ומילולית. הבעל, בינתיים, פתח בהליכי גירושין. הנושאים שעמדו להכרעה היו בקשת האישה לצו מניעה ותביעתה למזונות. בני הזוג חתמו על שני הסכמי ממון, ב-1975 וב-1980, בנוגע לרכוש המשותף שלהם. בתגובה לבקשת האישה לצו מניעה זמני בשנת 1982, הגיעו הבעל והאישה להסכם בתיווך שופט, לפיו הם יתגרשו בתוך שלושה חודשים, יישבו את סכסוכי הממון ביניהם ויחלקו את רכושם. עם זאת, האישה נסוגה מהסכם זה מספר פעמים, מה שהוביל את השופט בערכאה הראשונה לדחות את בקשתה ולהורות לה לשלם את שכר טרחת עורך דינו של הבעל. השופט בערכאה הראשונה פסק גם נגד בקשת האישה לצו מניעה, מצא את טענותיה להתעללות במשפחה לא משכנעות ובמקום זאת המליץ לה לפנות לעזרה פסיכיאטרית. יתר על כן, השופט קבע כי הבעל אינו חייב עוד בתשלום מזונות לאישה, שכן היא לא מילאה את חובותיה הזוגיות ונפרדה ממנו. הסכם הממון לא חייב אותו בתשלום מזונות בנסיבות אלה. עוד קבעה השופטת כי הסכם מאוחר יותר בין הצדדים החליף את הסכם הממון הקודם, והאישה לא סיפקה כל סיבה מוצדקת לפסול הסכם מאוחר זה. השופט לוין, שדן בערעור, ניסה אף הוא לתווך בפשרה בין הצדדים אך ללא הצלחה, שכן המערערת דחתה את כל הצעות הפשרה. לוין לא מצא עילה להתערב בהחלטת הערכאה הנמוכה יותר ודחה את הערעור, תוך שהוא דוחה את צו המניעה ואת תביעות המזונות. לוין הסכים גם עם החלטת הערכאה הנמוכה יותר בעניין ההוצאות, והורה למערערת לשלם את הוצאות המשיב ושכר טרחת עורך דין. לפיכך נדחה הערעור במלואו, ופסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר אושר.